מסע אמיתי אל נופים, רכיבות ותרבויות (לא דווקא בסדר הזה!)

זה אומר שאנחנו יורדים לשבילים ולשטח!!
לא כבישים ולא "אתרים" תיירותיים. רוצים לצאת לשטח, לחיות אותו, איתו, בתוכו… מחפשים להתנתק מהציוויליזציה ומהיום-יום ולהתחבר לטבע, לאופנוע, לגוף ולרגש… להרגיש בכל רגע את הדרך נמשכת, את המכונה נושכת, ואת פעימת הלב – מושכת.

נרכב במסלולים מתאימים המיועדים לדו"שים גדולים!
הקושי והאתגר אינם גבוהים במיוחד, אך בכל אופן – דרושה רמה מסוימת/טובה של ניסיון ושליטה בכלי, כמו גם פיזיות וכושר מתאימים כדי לרכב כך את משך הטיול. חשוב להבהיר – אין מדובר ב"טיול שבילים", בסגנון שבילי קק"ל לבנים ומהודקים! נרכב על משטחים שונים ומגוונים, בעיקר שבילי ג'יפים בלתי מהודקים, לעיתים קצת כיסוי חול, חלוקים או דש-דש עם אחיזה רפה, טיפוסים ומורדות, מעברוני/מדרגות סלע קלות, והתמודדות עם אתגרי רכיבה קלים עד בינוניים אחרים (מקסימום בינוניים)… כאלה שאני יכול להגיד לכם ש"גם אתם יכולים".

לא מעלות משוגעים, לא מעברים טכניים קשים, לא צירים מסוכנים…

הטיול מיועד לרוכבים שאוהבים את הרכיבה, ואוהבים את חווית הטבע והמסע…
או במילים אחרות – בואו נכנס לרכב במדבר המדהים בבוקרו של יום אחד… רק כדי לצאת מהצד השני שלו בצהרי היום שלמחרת, אחרי שטחנו נופים ואבק, אבנים ומרק, רכיבות ורגעים של אושר מזוקק… אוהלים ומדורה, חום או קור עם אווירה, אוכל משובח ויין רב נשפך. חיוך מאוזן לאוזן כל היום וכל הליל, וגם עוד הוצאה בלתי מתוכננת אם האופנוע נופל… חברים וחבורה, שיירה בדהרה, מעין בלב מדבר, זריחת ירח על ההר…

לינת שטח – זה חלק מהעניין!
כי אי אפשר להרגיש את חווית האדוונצ'ר באמת מבלי להעביר לפחות לילה אחד בשטח.
מצד שני, אתם בטח מבינים שנארגן לכם את הלילה הזה כמו שצריך. ממש כמו שצריך!
כיאה לטיול מהסוג הזה, וכיאה לטיול של ספיריאנס.
או במילים אחרות – לא תצטרכו להביא יותר ממה שהייתם מביאים ללילה במלון… אבל הפעם עם דירוג כובבים "בשמים"…

טיול שכולו…
Sapirience Adventure

תארו לכם…

חוויה נטו בראש שקט!

מסלול, הובלה, רכב ליווי וחילוץ, לינה וארוחות,
פאסיליטיז ברמה, פאן ואנרגיות ושאר הפתעות…
הכל עלינו, ועם הבטחה לטיול "לפנים"!!!

רק תבואו – על 2 גלגלים

בדרך לארוחת הערב אנחנו צועדים בשדרה המרכזית של לוטרה-אדיפסוס, עיירת נופש בצפון האי היוונה אביה. באופן מוזר דווקא אי גדול זה המשופע בכל טוב וקרוב כ"כ לאתונה – דווקא הוא נזנח ונשכח ע"י התיירים מחו"ל. כמעט כל התיירות לאי היא תיירות מקומית יוונית, דלה ולא מפותחת באופיה. מלונות ו"אטרקציות" מתוך שנות ה 70 או ה 80 אצלנו. אדיפסוס היא עיירה שהתפרסמה בזכות המעיינות החמים שבה. ניתן לקחת מעבורת כשעה וחצי צפונית לאתונה ולהגיע ישר אליה. יחסית לשאר האי שרכבנו דרכו היום – היא נחשבת מפותחת ותיירותית

ואכן – יש כמה מסעדות וטברנות, גלידריות, בתי קפה… ואפילו כמה חנויות מזכרות, צעצועים, וכיוצ"ב. בודדות. האמת די עגום, אך גם שקט ובלתי מתחנף, ואמיתי.

בפעם הראשונה שהגעתי לאדיפסוס עם נועם אשתי שאלנו כמה מקומיים איפה הכי כדאי לאכול א.ערב. מנהג שכזה, לפעמים trip-advisor עובד טוב יותר, אבל במקומות שכאלה… בהרבה מקרים זה הוכיח את עצמו – המקומיים יודעים. כשאתה שומע מכמה וכמה מקומיים לא קשורים את אותה תשובה ללא היסוס – אתה כבר מבין שיש פה פוטנציאל למשהו מיוחד. ככה הכרתי את דינה.

יצאנו באיחור מה, 8 וחצי או קרוב ל 9… הרחובות היו שוממים. הצלחנו לשאול מקומי שראינו איך מגיעים לדינה – "תמשיכו פה ישר עוד קצת ואז מצד ימין". אז המשכנו ומסתכל כל הזמן לימין כדי למצוא את המסעדה המדוברת… אבל אין זכר. כל מה שאני רואה זה פיצריות ועוד איזה 2 טברנות שאינן קשורות. חוזר… קדימה, אחורה, קדימה… בסוף התקשרתי אליה כשחשבתי שאני אמור להיות במקום, אבל כלום לא נראה כמו "המסעדה הכי טובה בעיירה". ואז אנחנו רואים אותה יוצאת מבניין ברחוב, הכל חשוך… תאורה דלה ביותר על פרגולה מחוץ למה שנראה כמו מאפיה או מעדניה סגורה. שלט אין. שולחן קטן וכמה כסאות בחוץ, לא מאורגנים לאף אורח שאולי יבוא, לא מזמין. בקושי נראה כמו מסעדה… ודינה עומדת שם עם הסינר פסים שלה וחיוך חם… שמחה כ"כ שהגענו לבסוף, יוצאת אלינו קורנת ומנופפת בידיה קדימה כרמז המודיע שגם חיבוק עומד להגיע.

דינה זה משהו מיוחד. מהשניה הראשונה הבחנתי בניצוץ הזה. משהו בחיוך המלא העוטף והחם, האימהי, היא מאמא יווניה כזו. גדולת מימדים, כמעט תמיד עם סינר פסים, מבוישת, מחייכת, עיניה בורקות. היא מתכופפת כשהיא מדברת כאילו בצניעות וענווה, מקטינה עצמה, מבקשת בתנועה לדעת שהכל בסדר ואם לא – היא כאן לשירותך, תמיד. מה תרצה? מה חסר? הכל בסדר? טעים לכם? רק תביט אליה בלי כוונה ומיד יתקמט לה המצח, ועיניה יסגרו קצת במעין דאגה – קרה משהו? מה חסר לך? האם משהו אינו כשורה?

הי הכניסה אותנו פנימה ועשתה לנו סיור במסעדה. אפשר לסדר שולחן בחוץ אם מזג-האוויר טוב, או אולי בפנים אם לא, פה הדלפק, יש מקרר שתיה, היא יכולה לשים קצת מוזיקה במערכת… ואז ירדנו למטבח. מימי לא ראיתי כזה מטבח מסודר ומתוקתק, ונקי ומצוחצח. היא פותחת את המקרר – ירקות טריים ויפים, קצת בשרים, רטבים… ופה בצד יש לה בריכה קטנה בה היא שומרת את הדגים. טריים כמובן. הכל מצוחצח כחדש. סירים נקיים במערום, הכל בארונות סגור ומסודר, המשטחים מבריקים ונוצצים ואין כלים זרוקים – לא מלוכלכים ולא נקיים. וואו… אבל הטוב עוד לפנינו… יש כמה סירים על האש לכבודנו, היא פותחת עוד כמה כלים ובהם כל מיני מאזטים וסלטים, מחכים כולם שנתיישב והם יוגשו לנו בצלוחיות פשוטות לבנות, כאלה שאומרות לך – "עזוב חארטה ואיך זה נראה, רק תטעם את המעדנים הללו, זה מה שחשוב באמת". איזה ריח עולה לאפינו?!…  והחיוך מתפשט, והציפיה נמתחת…

התיישבנו, גלגלנו שיחה, האנגלית שלה לא משהו, גם היוונית שלי… בכל זאת מצליחים. לא רק על אוכל ותפריטים, גם על החיים. 3 ילדים, 4 נכדים, כל החיים שלה פה באדיפסוס, כלתה עובדת איתה, הבן שלה מסדר ומארגן כל מה שצריך מבחינת תחזוקה… אישה פשוטה וחכמה וחמה. המחירים פה לא של תייריפ מחו"ל, אלו מחירי יוון, ארוחת ערב טובה ומלאה אפשר לסיים ב 12€, לא תהיו רעבים. אני אומר לה שאנחנו לא מעוניינין בהכי זול שלה, אלא בהכי טוב שלה. היא מחייכת. מתחילה לרשום על פנקס ניירות:

סביצ'ה כזה

שרימפסים ברוטב אחר

סלט יווני עשיר עם גבינות מקומיות

קוויאר סלטים ומאזטים לרוב… למנות עיקריות דגים כמובן, איך תרצה, איזה? הכל פה טרי…

תרצה גם מתאבן? גספצ'יו או מתבל?

אה, אם יש צמחונים אין בעיה להכין להם תבשיל כזה או אחר, ועוד בחירת בשר למי שלא ירצה דג לעיקרית – מה תעדיף, בקר, עוף, כבש?

טוב, נהיינו רעבים לאללה ודינה כבר שמה לב. כמה מילים לכלתה שעמדה בצד וחיכתה, ותוך כמה דקות התחילו להגיע המתאבנים. על כל אחד ואחד היא הסבירה לנו, בדיוק מה יש בו, ואיך היא עושה אותו, ומה מיוחד כאן, ואיזה תיבול או שיטה מיוחדת של צליה עושה אותו ככה ולא אחרת… והכל בצניעות, אך עם המון תשוקה. אתם כבר מבינים, לא צריך ואי אפשר באמת לתאר את הטעמים וההתענגות הלבבית שחווינו במהלך השעה הקרובה. דינה השקתה אותנו ביוון וציפורו מיוחד לרוב (אלכוהול ענבים יווני המופק ידנית בד'כ בכפרים ונחשב ל"וויסקי" שלהם, העראק/אוזו נחשב נחות ממנו עשרות מונים בעיני המקומיים). ההתענגות היתה מושלמת, הכל יחד – אלכוהול משובח, אוכל… וואו גורמה יווני ביתי, והאירוח והמפגש עם דינה. אהבה ממבט ראשון!

מאז אנחנו מגיעים לדינה בכל טיול ליוון. היא פותחת את הטיול בלילה הראשון שלנו לאחר יום רכיבה יווני של הרים וים באי אביה הפותח את הטיול ומרחיב את הלב. בערב, אחרי טבילה במעיינות החמים, בירה ומקלחת טובה במלון, יוצאים ברגל מהמלון בקוד לבוש ק'זואלי – והולכים לפתוח את הלב והצ'אקרות של הרגש העמוק להמשך הטיול ביוון, אצל דינה. איכשהו הסטינג הזה, האוכל הזה, האלכוהול, הנשמה של דינה, וההתרגשות של כל המשתתפים בסוף היום הראשון עם ציפיה לימים הבאים… מסתדרים תמיד יפה ויוצרים ערב בלתי נשכח של אושר ועושר. של טעמים וחברים. צחוק ושמחה ואדרנלין ושלווה. ואהבה.

דינה, Crafted food & hospitality

בפעם הראשונה שנכנסתי למפעל הפעמונים הביתי של משפחת פלוריס ממש לא ידעתי לקראת מה אני הולך. הגעתי לכפר טונרה שלא במקרה. הוכוונתי לכאן ע"י אומן אחר, יצרן מסיכות העץ המסורתיות (שעליו בפרק אחר). בספר טלפונים ישן ומאובק, ממש כמו פעם – לפי סדר הא'-ב', שרום בכתב יד ועוד כל מיני דפים מסופחים אליו… כזה שרואים שעבדו עליו שנים רבות… כזה שמעלעלים בו עם האגודל המורטבת מרוק ותנועת היד היפה שמדפדפת 4-5 עמודים ואז שוב אל הלשון…

"אה… הנה… זה הוא! דבר איתו ותקבעו – זה יצרן הפעמונים!"

טוב, איני יכול להתחייב שזה מה שהוא אמר שכן איני מבין הרבה איטלקית, ובטח לא 'סרדה' – השפה המדוברת באי סרדיניה. אבל תנועות הגוף של האומן הזקן והנלהב היו די ברורות. הוא הרים את הטלפון והתקשר אליו. הם דיברו (פאצ'ה פיצ'ה) ואח"כ הוא ניסה לומר לי משהו שלא הבנתי…

בכל זאת – קיבלתי את הכתובת של אומן הפעמונים שחיפשתי: קמפנצ'י פלוריס בכפר טונרה.

הדרך אל הכפר משגעת. הכבישים באזור זה הם הטובים ביותר והגבוהים ביותר באי והרכיבה בתוך יערות האלונים מטריפה (גם איכות הכבישים ורמת הפיתולים הגבוהה… סרדיניה זה ממש גן-עדן לאופנוענים, ממש!), נוף ים-תיכוני מפותח מכמות משקעים גבוהה יחסית והכל כ"כ ירוק. אבל להגיע לביתו של אומן הפעמונים – זה לבטח לא היה עולה בחכתי לולא אומן המסכות הידוע פרנקו סאלה.

הגעתי לכפר. הכתובת לא מדויקת בגוגל כמובן, אבל הכפר קטן והאדם הראשון ששאלתי ידע להכווין אותי מיד לבית המדובר.

הופתעתי לגלות שמחכה לי בנו של אומן הפעמונים – מרקו. הייתי יכול לנחש שהוא או עוסק בספורט כלשהו, או עוסק בעבודת כפיים. משהו במבנה הגוף, המבט, העמידה האיתנה ושפת הגוף… איש מוצק, מדויק, בעל עיניים מחושבות אך רגישות וחיוך נעים. הוא סימן לי להמשיך אל החצר האחורית ומשם

נכנסנו למה שנראה כמו מחסן שקוע… ובפנים – וואלה!! סדנת ייצור הפעמונים.

תדהמה! המקום יפהפה ומלאאאא בפעמונים מוזהבים יפהפיים, בגדלים ודגמים שונים. כלי עבודה ישנים, הכל ערום בערימות – מחומרי הגלם, דרך כלי העבודה הרבים, הפעמונים עצמם שמיוצרים בכל שלבי התהליך… אבק, נסורת, שבבי ברזל ומתכת, רצועות עור וכלים כמו במוזיאון… וואו, מדהים. נעתקה נשימתי לכמה שניות.

הבחור דור 8 ליצרני פעמונים בעבודת יד, מספר שהם בין יצרני הפעמונים האחרונים ביבשת!! כן… ממש כך, אולי יש עוד משפחה באזור גרמניה וספק אחת נוספת באחת בולגריה שהוא יודע עליהן. היתכן? שאלתי… והוא הסביר שהפעמונים מסין זולים בהרבה מאלה המיוצרים בעבודת יד. מפעלים מיצרים פעמונים בכמויות והרגו לבעלי המלאכה המיוחדים הללו את משלח ידם בכל רחבי היבשת, וכנראה בעולם כולו. העסק בגרמניה, הוא אומר, מתקיים בעיקר מטעמי "שימור המקצוע" וכגאווה משפחתית, לגבי זה בבולגריה הוא לא יוגע אם הם קיימים… והם, משפחה אחת מכפר קטן שבסרדיניה שמחזיקה את הידע ואת המלאכה הנעלמת הזו הנלחמת כמו דון קישוט בתעשיה ובגלובליזציה ובקפיטליזם… שמעדיפים רגש ונשמה ואיכות ע"פ רווח ועלות ויעילות. ואיכשנו הם מצליחים להתקיים, כיוון שהיום דווקא בעזרת האינטרנט והתקשורת המודרנית הוא מצליח להגיע ליותר ויותר לקוחות מכל רחבי היבשת, שיודעים להעריך את האיכות ורוצים אותה ואת הפעמונים של משפחת פלוריס, לחלקם אפילו חשוב שימור המלאכה והידע ובעבור אלה מוכנים לשלם קצת יותר (נו באמת, כמה הבדל זה כבר לקנות 100 או 200 פעמונים חדשים כאלה או אחרים בשנה לעדר), ומצליח לקיים את העסק המשפחתי. הוא ואביו – איגנציו. האחים האחרים פנו למקצועות אחרים ולעבודה בחוץ.

אז מה כ"כ מיוחד בפעמונים שלכם, אני שואל? ומיד מתחיל ההסבר. הוא מראה לי שלב שלב את העבודה. ממש ממש למן ההתחלה – פלטות מתכת בעובי מילימטרי. הוא לוקח אותה למעין גיליוטינה גדולה וידנית (כמו שחותכים דפים…) וגוזר את הפלך ברוחב הרצוי עם המספריים… אני כבר נמס. לאחר מכן הוא לוקח את הפלך החתוך, משייף אותו היטב כמובן… ואז מכניס אותו לתוך המכונה היחידה בכל החדר – שאחראית לכופף כיפוף גס את הלוח וליצור את צורת הפעמון הראשונית. הוא מסביר בהתנצלות שבכיפוף הפלך אין שום עניין "מקצועי" וכי המכונה הזו פשוט עושה רק את הכיפוף הראשוני הרבה יותר טוב וביעילות אם הם היו עושים את זה ידני (זה שלב שדורש גם מאמץ פיזי רב)… ושרק מהשלב הבא מתחילה העבודה המורכבת יותר, הידנית. מתנצל שלא הכל ב 100% ידני. את הפלך המכופף (לא סגור עדיין) הוא לוקח למעין מוט ברזל מעוקל, מלביש אותו… ו… מתחיל לדפוק בפטיש: דופק, מסובב, 2 דפיקות, מסובב, דופק, מסובב, בודק מקדימה, בודק מאחורה, מלביש שוב על הברזל ודופק שוב – מכה, סיבוב, 2 מכות, סיבוב… מתחיל במלאכת יצירת הפעמון, הצורה, סוגר אותו כל פעם קצת – פעם מימין ופעם משמאל, מקדימה ומאחור, מקטין ומעגל את הפתח יפה יפה בהתאם למידות ולדגם… עכשיו כבר שומעים צלילים של בית מלאכה אמיתי.

הוא מסביר שיש כמה דגמים, 3 בעיקר: לכבשים, לפרות ולעיזים. כל חיה לפי צורת ואופי ההתנהגות, גודלה ומשקלה, האזורים בהם היא מסתובבת, הרדיוס שהיא מתרחקת מן הרועה ו/או העדר… וכיוצ"ב. לדוגמה עיזים צריכות פעמונים "פתוחים" עם צליל שנשמע למרחוק כיוון שהן קופצות ומטיילות הרבה יחסית ולהתרחק לתוך היער, בעוד הפרות יכולות לסחוב פעמונים כבדים יותר אך הן אינן מתרחקות מדי ולכן הצליל מסוג הפעמונים שלהם עמום וסגור יותר. הזכר חשוב בעדר ולו יש צליל שונה כדי שגם הרועה וגם הבהמות יוכלו לזהות ולדעת היכן הוא. בעדרי הכבשים והעיזים זה ממש קריטי להובלה ושליטה בעדר… פעמונים קטנים המצלצלים כל הזמן. גם גודל הפעמון לפי גודל הבהמה ומשקלה. יש לו עשרות פעמונים תלויים על הקיר, מסודרים לפי הדגם והגודל. כמובן שהגודל משפיע גם על הצליל. זה אחד החלקים המעניינים – מסתבר שזו אחת המיומנויות וההתמקצעות שלהם כיצרני פעמונים – להתאים את הצלילים במדויק כדי שיצרו הרמוניה. כשאתם שומעים עדר עיזים משוטט – שימו לב בפעם הבאה כי קיימת הרמוניה של צלילים ויש סדר ומחשבה. זה לא "סתם" איזה צליל שיוצא. הוא מדגים – גודל הפעמון לפי מידה מסוימת, אבל הצליל מעט שונה – הוא דופק קצת מפה, דופק קצת משם, מעקם, מרקע… ומנסה שוב – עכשיו הצליל כבר ממש קרוב. עוד 2-3 דפיקות קטנות ידניות – והפעמון מכוון.

אבל זה לא סוף הסיפור. למעשה פה מתחיל שלב מעניין מאוד: השריפה בתנור. ע"מ לאטום את הפעמון במדויק, לתת לו חוזק ועמידות, גוון זהוב (במקום אפור מתכתי) וגם לשפר את איכות הצליל – השלב האחרון הוא שריפת וחימום בטמפ' של 1200 מעלות צלזיוס!! לשם כך הם מכניסים כמות גדולה של פעמונים לתוך כד חרס מיוחד שהם מזמינים ממפעל יחיד ומיוחד בגרמניה שעוד מייצר כדי חרס באיכות גבוהה שכזו… בין כל הפעמונים ובתוכם דחוסה נסורת מיוחדת (לא כל עץ מתאים… שכחתי במה הם משתמשים), ועוד דבר חשוב הוא הפליז – בשביל הגוון ובשביל איטום הפעמון וציפויו לשיפור עמידות. הם משתמשים לשם כך בתרמילים של

קליעי רובים אותם הם מקבלים בגרושים מבסיסים צבאיים, כפסולת לאחר שימוש וירי. הם מכניסים תרמיל אחד לכל פעמון – כך ממש: התרמילים עשויים פליז – ובטמפרטורה הזו הפליז מותך, הופך לנוזל, ונכנס וממלא את כל החריצים בפעמונים ומצפה אותם. כדי החרס נכנסים לתוך תנור גדול עשוי חרס וחמר גם הוא, בולי עץ מיוחדים חתוכים מחכים לתורם להישרף ולמלא את ייעודם, ומניפות ומאווררים מכוונים כדי להגביר את עוצמת הלהבות. את הכד הם אוטמים בחרס שהם מייצרים במקום, ומשאירים חור קטן אחד כדי שהלחץ יוכל להשתחרר דרכו, ושהבעירה בפנים תהיה יעילה. הם לא מדליקים את התנור כל יום שכן התפעול שלו יקר, ולכן הם עובדים בייצור הפעמונים עד שיהיו להם מספיק פעמונים כדי למלא את כל הכדים שברשותם (יש להם כ מחזיקים 8-10 כדים כאלה, בכל כד הערכה שלי – 30-40 פעמונים בגודל ממוצע) – ואז מפעילים את התנור עבור כולם. כשהכדים בפנים הם מגלגלים אותם כמה פעמים כדי שהפליז יגיע לכל הפינות. ואיך הם יודעים ש 1200 מעלות? לא מכשירי מדידה ולא טכנולוגיות, פשוט לפי צבע הלהבה, ממש כך – היא צריכה להיות ירוקה! לבסוף מוציאים את הכדים, נותנים להם להתקרר ושוברים את פקק החרס מלמעלה.

וואלה… פעמונים Crafted. אחד האחרונים ביבשת. ממש מול העיניים. מדהים ומרגש. אין פעם אחת שאני שם ולא מביא כמה פעמונים חזרה איתי. אני צריך אותם בשביל הילדים… 4 זה כבר עדר (; חחח

יום מס' 7 בטיול לויאטנם הוא יום מיוחד במינו. לרכב בדרכים הצדדיות של ויאטנם, לראות, לשמוע, להרגיש, לטעום – לחוות את התרבות המקומית, את הנופים משתנים וגדלים, להכנס לאזורים המיוערים ולג'ונגלים באזור הגבול עם לאוס, ולרכב בדרכי ההו צ'י-מין…

החוויות בטיול וביום הזה מגיעות בקצב מהיר יותר ממה שניתן לעכל… מהיר משניתן לרכב…

אנו מתעוררים לבוקר מיוחד במלון מאוד פשוט ונעים בכפר של שבט ה'באנה' מחוץ לקונטום – עיר המחוז. המלון שייך לכפר ומנוהל ומתוחזק ע"י בני הכפר בלבד. הוא נפתח אך לפני כמה שנים בודדות כיוזמה שנועדה לספק תעסוקה לכפריים, שהעיר הגדולה שהתפתחה וממש "בולעת" אותם – יווכלו לייצר הכנסה נוספת על-חשבון שטחי המרעה והחקלאות שנלקחו מהם, וכיוון שרמת החיים בכל סביבתם עלתה, וקשה להם מאוד לשמר את חיי הכפר המסורתיים בתוך סבך הבטון והאספלט. אנשים נעימים, רכים, שלווים ופשוטים מאוד. רובם לא מדברים אנגלית כלל. במלון עובדים רק הצעירים. בני 15-20, המדברים אנגלית בסיסית. הכפריים המבוגרים יותר לא מבינים מילה.

לאחר ארוחת בוקר נחמדה – עולים על האופנועים ויוצאים ליום העמוס והגדוש. יעדינו הסופי נמצא במרחק 180 ק"מ מאיתנו – העיירה הקטנה קאם-דוק, בלב הג'ונגלים, מרחק יריקה מגבול לאוס, צומת דרכים חשובה.

תחנה ראשונה ממש בכפר – "בית העם" של הכפר. ה Long House האופייני. מיטב כספי הכפר הושקעו בבניית בית זה בעל הגג המפואר הגבוה כמפרש, והוא ניצב על עמודים גבוהים, מתנשא לגובה הנראה למרחוק. המדרגות המסורתיות – בול עץ אשר חצבו בו גומחות פשוטות, ניצב לצד הכניסה ואנו עולים. בכל פשוט – עץ מקומי ותו לא. אין כאן בטון, ברזל ושאר פלאי תבל. רק עץ. כיסוי הגג עשוי גם הוא מחומרים טבעיים – מעין ענפים דקים מאוד מיובשים, הקשורים יחד לכדי צרורות ומונחים על הגג בשיפוע רב. גשמים רבים יורדים פה, גשמי מונסון עזים, לעיתים ימים שלמים ללא הפסקה – אבל הגג הזה מספק איטום טבעי נפלא – שכן המים מצליחים לחדור רק את השכבות העליונות בחריצים, ולאחר מכן אותם מיים כבר מייצרים שכבת הגנה והחלקה נוספת לגשמים היורדים… ואין הם יכולים לחדור את עובי הגג. כמובן שהתחזוקה הנדרשת לגגות כאלה היא רבה, וצריך להחליף ולתקן, אבל כאן מדובר בדבר שבשגרה, חלק מעבודות הבית…

כיום בית העם משמש כבית ספר לילדי הכפר. אני אומר בית-ספר… אבל הכוונה היא ללא יותר מכיתה, עם כמה ספסלים ושולחנות, ולוח (בלי גיר). אין כאן יותר מזה. במקרה הטוב כיתה גדולה, הבנויה מכמה שכבות גיל. גם אין כאן "חדר מורים" – לכל היותר מחנך אחד או שניים שעושים את כל העבודה, עבור כל הגילאים. שפה, חשבון, היסטוריה… הכל. הפסל של הו צ'י-מין ניצב מעל בימת המורה ומורשתו שרירה וקיימת עד היום, נוכחת היטב בבתי הספר, בשלטי חוצות, אנדרטאות, שירים… איפה לא?! אבי האומה..

אנו יורדים חזרה למדשאה הגדולה שהחנינו בה את האופנועים ומוצאים שכמה ילדים ונערים החלו שם משחק כדור-עף. ברור שהצטרפנו…

בדרך החוצה מקונטום אנו עוצרים באתר מיוחד. בכניסה אליו אפשר לחשוב שבאנו לראות כנסיית העץ (מדהימה!!) שבנו הצרפתים בקונטום מתישהו בסוף המאה ה 19. היא אכן יפה ושווה את הביקור והעצירה. מסביר להם שבאזורים אלו ניתן להבחין בהרבה השפעות צרפתיות מתקופת הקולוניאליזם הצרפתי. אכן, הם השאירו חותמם במובנים מסויימים.

אך הסיבה האמיתית לעצירה זו נעוצה במתחם שמאחורי הכנסיה – בבית היתומים…

זה מקום מדהים ונדיר. מקום של אושר ותקווה. מקום שבכניסה אליו הלב נכמר על כל אותם ילדים שאין להם הורים או שהוריהם אינם יכולים, ואתה רואה את המיטות הגדולות והרבות, מקטן ועד גדול וחושב לעצמך ומהרהר עליהם ועל מצבם… ואיך זה לגדול במקום כזה… אבל כאשר אתה נכנס ורואה את אותם ילדים, את המדריכים, את החיוך והטוב והנתינה, את האושר על פניהם של הילדים… מבין כמה הזדמנויות ניתנות להם כאן שלא יכלו להשיגם בביתם הדל שבכפרים… הלב מתמלא חזרה. לעיתים הלב עולה על גדותיו ונוזלת דמעה. מתינוקות בני 2-3 ועד מתבגרים ובוגרים, כולל ילדים שנשארו כדי להיות מדריכים בבית היתומים – הם לומדים, רוקדים, אופים, מגדלים הכל בעצמם בחלקות שמאחורי המתחם, מבשלים… הם משחקים, מנגנים, עובדים, מנקים, עוזרים אחד לשני… יש שם כמה מבוגרים אחראיים שרק לראות אותם מעורר השראה – כמה טוב ואכפתיות ודאגה כנה לילדים הללו… זה לא ניכר במילים, אך הילדים והמקום הזה – פשוט מעוררי תקווה! מקום אחד (מני עשרות או מאות בכל מחוז!!) שמשאיר חותם חיובי ואופטימי כ"כ. הפרידה מהילדים מעלה כמה דמעות, חיבוקים, נשיקות, אוחזים לנו ברגליים שלא נלך, תמונות לרוב… בסוף זה קורה, ואנחנו יוצאים משם, עם חיוך גדול הישר ללב.

חוזרים לאופנועים. החיוך עובר לשפתיים וללחיים…

לאחר כשעה קלה של נסיעה אנו נכנסים לאזור עצום של מטעי עץ הגומי. ראינו את המטעים הללו בימים האחרונים, אולם באזור זה הריכוז הוא עצום. מאופק לאופק מטעים של עץ גבוה, גבוה מאוד, בעל גזע דק וארוך ללא ענפים, ולמעלה צמרת לא גדולה ורחבה מדי. יתכן כי הם מגדלים אותם בכוונה כך. המטעים מסודרים בסדר ודיוק מופתי, וכשרוכבים לידם מתגלות שורות שורות (שורות שורות) של עצים, היוצרים מעין חזיון נעים לעיניים – כי כאשר אתה מסתכל בזווית אתה רואה פשוט מטע עצים ורב, אולם כאשר אתה מסתכל בדיוק ב 90 מעלות – כל שורה יש לה עומק של עד… אינסוף, עמוק אל תוך המטע, עד שלא רואים כבר. כך נוצרת תחושת "קצב" מעניינת ונעימה בנסיעה ליד מטעים אלו במבט צד.

הגומי הוא אחד מענפי היצוא והחקלאות החשובים של ויאטנם. אנו נכנסים לאחד המטעים כדי לראות את תהליך ההפקה. הגומי הוא למעשה השרף של העץ: כאשר פוצעם את העץ הוא מתחיל "לדמם" את השרף, שנאסף אל תוך מיכל קטן אליו מנקזים את הנוזל הלבן לפני שהוא מתייבש. כך עולים אט-אט לאורך הגזע וחותכים מקליפתו כל פעם בנקודה גבוהה יותר. באו, המדריך (האלוף והתותח, שמלווה אותנו ומסביר ומתקשר לנו את ויאטנם על גווניה הרבים ותרבותה המיוחדת), מסביר כי לנו כי בשנתיים האחרונות תעשייה זו בויאטנם נמצאת במיתון קשה עקב 'סגירת' הביקוש מסין, מהלך פוליטי שנכפה עליהם עקב סכסוך טריטוריאלי בין השתיים. עד כדי כך שמטעי גומי רבים נעזבו ואינם מטופלים או שהגומי לא מופק בהם מפאת אי-הכדאיות.

מחוץ למטע באו עוצר אותי – "בוא נראה להם את הקסאווה". השורש של הצמח ה'סתמי' הזה שנראה גדל בר לאורך כל הדרך… הוא אחד מ"אבות המזון" כאן בויאטנם (ובמקומות רבים בעולם!). מעין תפוח אדמה, רק עם הרבה פחות טעם. ניתן להפיק ממנו קמח, ניתן לבשל או לטגן במגוון צורות ורטבים (ממש כמו תפוח-אדמה), אבל כנראה המוכר ביותר מבין שימושיו – הוא הטפיוקה. כל-כך הרבה מינים של גידולים ראינו והכרנו (את חלקם לראשונה), טעמנו, והכרנו בטיול הזה בויאטנם.

אנו ממשיכים צפונה כשעה קלה על הכביש הראשי, ומגיעים לאנדרטה נוספת לזכר המלחמה המציגה לראווה טנק ותותח נ"מ אמריקאים, שלל צבא הצפון. מחוץ לעיירה נמצא שדה התעופה של דאק-טו, הידוע בכינויו "פיניקס". השדה הוקם באמצע 67 לבקשת הקולונל בצבא האמריקאי שביקש לתגבר את כוחותיו שעסקו אז במניעת הסתננויות מהצפון באזור. השדה והמפקדה בדאק-טו המשיכו בפעילות מבצעית עד שנת 75, אז כבשו אותו הויאטנמים מידם, לאחר התקפה עזה מהרכס הסמוך (שנקרא Rocket Ridge, על שום הטילים והפגזים שאנשי צבא הצפון הטיחו באמריקאים ממנו). קרבות עזים ניטשו כאן עם הרוגים רבים לשני הצדדים. היום משמש מסלול ההמראה לפעילות מבצעית שונה לגמרי – יבוש אורז ופולי קפה ע"י המקומיים על האספלט החם. אכן מראה היסטורי.

בהמשך היום אנחנו נכנסים לכביש מטריף בינות לכפרים לאורך נהר דאק-רו. מטריףף! חגיגה של רכיבה מהולה בכל טוב הארץ, כפרים, אנשים וחיות, נופים… וכל סוגי הגידולים והצמחים בחלקות הקטנות הפרטיות של הבתים לאורך הנהר… פשוט נפלא. אנחנו עוצרים בעיירה קטנה לארוחת צהריים. האוכל המקומי הויאטנמי הוא מהטובים שטעמתי. הרבה מאוד ירק מבושל. אחד המרכיבים העיקריים מבוא הוא צמח ה morning glory וכמה שהוא פשוט – בבישול רגיל עם קצת מלח וקצת סויה… מעדן. עוף הם גם אוהבים פה מאוד. אורז, סלטים ותבשילים אחרים.. הכל למרכז השולחן. הם לא מכירים תיירים פה, הכל מקומי ואוטנתי.

מיד ביציאה מהכפר ומארוחת הצהריים אנחנו יורדים מהכביש כדי לטעות "אטרקציה" נוספת: גשר תלוי באורך של כמאה מטרים. הגשאים הללו פזורים בכל ויאטנם, בכל מקום וכפר, מעל כל נחל ונהר… אבל את רובם לא הייתי חוצה עם אופנוע, בקושי ברגל, מתנדנדים ורעועים. אך הגשר הזה מאפשר את החוויה. אחד אחד חצינו אותו – חוויה מוזרה שכן הוא מתנדנד קצת. אמנם מוגן יחסית, אך עדיין מלחיץ. בצד השני מסתכלים עלינו בהשתאות ובתדהמה חבורת נערים משחקים כדור-רגל. מה אתם חושבים? ירדנו מהאופנועים לשחק איתם כמובן! לאחד מהם היה אופנוע שהוארך לטובת נשיאת לוגים של עץ. אופנוע ארוךךךך, מוזר ומצחיק, אך נוסע וממלא את ייעודו. גם עליו לקחנו סיבוב קטן, להרגיש. מה שהרגשנו מיד זה שאין ברקסים. בכלל… מילא, היו לנו מרחבים של מגרש כדורגל להשתולל איתו כאוות נפשינו.

מכאן מתחילות הרכיבות במעלה הפאס במשולש הגבולות ויאטנם-קמבודיה-לאוס… מדהימות! מתוך הנהר עולים על מדרונות ההרים המיוערים, ובתוך זמן קצר אתה מוצא את עצמך טובל ביערות עד בלתי נגמרים, עבותים. מה שהיה חלקות מעובדות לאורף הנהר הופך להיות ג'ונגלים שאפילו אור השמש בקושי חודר. בירידה משיא הגובה פתאום אתה מוצא את עצמך במעין חושך מקומי. לפני רגע השמיים היו פתוחים ונקיים ופתאום ערפל סמיך ולחות מטורפת עולה מתוך היער כאד. הכביש מתפתל בתוך הירוק, סבך של עצים ומטפסים… הכל צומח, הכל רטוב ולח בצד הזה… ושיפוע הכביש (יחד עם הראות הלקויה) לא מותיר ברירה – הילוך נמוך, אורות מהבהבים, לאט ובזהירות!

אויש… ואיך שכחתי לכתוב על החתונה?!!

את אוהלי החתונות רואים הרבה בצידי הדרכים. לבנים וורודים, מקושטים… אבל בד"כ ריקים. לפני או אחרי אירוע כלשהו. כמעט תמיד על אם הדרך. הפעם התמזל מזלנו – והחתונה היתה בעיצומה ממש! בלא היסוס עצרתי בצד הכביש והחניתי. "מה, באמת?", "מה, שניכנס?", "אתה חושב שאפשר? שיתנו לנו?"… מסתכלים כל החברה מהוססים, רוצים מאוד אבל מתביישים. אני אקצר לכם את הסיפור: כמעט שלא נתנו לנו לצאת משם!

החתן והכלה לא הבינו כ"כ מה קורה כשכל אור הזרקורים הופנה מהם פתאום לעבר חבורת אופנוענים מוזרה שעצרה פתאום. אחד מבני המשפחה (שיכור כלוט) החליט שאנחנו אורחי הכבוד ומשך אותנו (מילולית, ובחוזקה) אל תוך האוהל הומה האנשים (הומה זה בלשון המעטה, היו שם מאות! צפופים.) והושיב אותנו בשולחן הכבוד ליד הבמה. מיד התחילו להרעיף עלינו את כל מנות האוכל האפשריות, מנות ראשונות, עיקריות, מאזטים, קינוחים, עוד צלחת, עוד מגש… ועוד, ועוד ועוד… כל הסוגים האפשריים, שתיה, ובירות, ואלכוהול מקומי (חמוץ ומגעיל) – אירחו אותנו כיד המלך. גם החתן והכלה כמובן הצטרפו לחגיגת התמונות והשמחה עם האורחים ה"מיוחדים". בד"כ אנחנו מצלמים אותם… אבל פה נהיינו אנחנו ה"סלבס", וכולם באו לצלם ולהצטלם אתנו… המון שמחה, ריקודים ושירה. עלינו גם על הבמה לבקשתם למופע קטן. מנחה האירוע צעק לתוך מיקרופון צעקני שהדהד כל אות וצליל כמו ב איי-איי-איי-איי… וכולם רוצים לגעת, אשכרה לגעת בנו. תמונה, חיבוק, יד, שיער… צוחקים ומצחקקים… שיכורים ושמחים…אדיבים, נעימים, ביישנים, תמימים… היה מיוחד מאוד!

את היום סיימנו כאמור בקאם-דוק במלון דרכים חביב.

זהו. יום אחד (מתוך 13) במסע.
חוויות מדהימות על קצה המזלג מטיול האופנועים בויאטנם – "מסע בדרכים אחוריות".

וואו, וואו… איזה טיול זה היה! הכל מהכל, פשוט "אחד מהטיולים האלה"…

היום הראשון

את ההתכנסות עשינו בצומת גלילות במתחם הסינמה סיטי. משם יצאנו לכיוון הכרמל. נסיעה מנהלית על כביש החוף עד פורידיס ואז לאליקים, ומשם בכבישי הכרמל היפים והמתפתלים העולים לכיווןן דלית אל-כרמל. עצירה ראשונה לנקודת תצפית מדהימה בין אליקים לדלית אל-כרמל, בצד הדרך מול אוהל ה"פיתה בלבנה" של אבו-חסן. רכיבה זהירה של כק"מ בקושי בשביל יפהפה תוך מטע זיתים עתיק ומרשים החבוי כמעט מהעין… ופתאום כל הנוף נפתח באחת. וואו! פנורמה של כל עמק יזרעל מהגלבוע, דרך עפולה ונצרת בצד השני, ועד המוחרקה ממש בשלוחה הקרובה שממולנו. מרשים ומרחיב את הלב. שם חיכו לנו מונה ונעמן עם פריסה בקטנה של קפה ועוגיות מול הנוף היפה. מוש. נעמן (תושב דלית אל-כרמל) סיפר לנו קצת על הסביבה ונחל רקפת שתחתינו, על השטחים החקלאיים והמטעים, על משפחות שישבו באזור בעבר והתפנו, ובכלל על מעלליו בתור ילד בואדיות הללו של הכרמל.

המשכנו בכביש על רכס הכרמל עד קצת לפני האוניברסיטה. אחת הנקודות היפות בארץ היא כאשר הנוף נפתח גם צפונה על המפרץ, והכביש יורד באופן כזה שהים נראה משני צידי הכרמל – מערב וצפון (מפרץ חיפה). בסוף הירידה הזו יש פניה קטנה ימינה אל כביש מדהים (7212) המתפתל ויורד מהרכס לכיוון נשר. כביש… וואו! יש אולי 2-3 מקטעים בארץ המשתווים לו ברמת הפיתולים והנוף הפנורמי (עליות חמת-גדר אחד מהם, השני מעלה עקרבים).

המשך רכיבה לכיוון צפון דרך הכביש היפה בין ידפת להררית על רכס נטופה שבגליל העליון (7955). תצפיות נוף פנורמי – פעם לכיוון צפון לגליל העליון, ופעם לכיוון דרום על עמק בית נטופה הנדיר ביופיו, ואז ירידה דרך דרך הכפר (עיירה) עראבה אל בקעת סכנין, ולאחר רכיבה קצרה – מתחילים לטפס אל הגליל העליון אל יעדינו השני – בית ג'אן ורכס המירון (864).

בית ג'אן הוא כפר דרוזי היושב גבוה, בקצה הדרומי של גוש המירון. המדרונות ותלילות תוואי השטח, בשילוב עם הבניה הכפרית שסבלה משך שנים רבות מחוסר תכנון (גרמה לכבישים ולתשתיות בכפר להיות קשים, תלולים, ובלתי מסודרים. בחורף/בגשם יש כאן כבישים שפשוט בלתי ניתן לעלותם מרוב השיפוע, וגם לרדת אותם עשוי להיות סכנת נפשות בהיעדר אחיזה ויכולת לבלום. הפיתולים בתוך הכפר קשים, הרחובות צרים לעיתים עד כדי כך שרכב שחונה לא טוב יכול לעצור את כל התנועה, מדרכות זה בכלל "בזבוז" של רוחב כביש… ושילוט יש בקושי, הבולט ביותר הוא שילוט לצימרים שהפכו להיות מקור פרנסה חשוב בשנים האחרונות. חוצים את הכפר במגמת ירידה אל הנחל בתחתית המדרון – הוא נחל כזיב הידוע. מעיינות הכפר הן ממקורותיו של הנחל המוכר. מכאן אנו עולים בחדות על ספק כביש ספק שביל הקער שבין הר בר יוחאי להר הלל, שתיים מתוך 3 הפסגות הגבוהות במירון. רוב השטח מעובד כמטעים הגבוהים של הכפר בית ג'אן. נוף מדהים. אוויר קריר ונעים ונקי, ממש חו"ל. הרבה אנדרטאות של דרוזים שנספו "בעת מילוי תפקידם" הוקמו בסביבות הכפר, ואנחנו הקדשנו ת.ל. לאחת מהן, של מישר "עאדל טאפש" שקיפח חייו באסון אוטובוס האש בשריפה בכרמל. מקום מרשים מכל הבחינות. רציתי להמשיך מנקודה זו רגלית אל ה"הוטה" הגדולה במירון, אבל עיכובים כאלה ואחרים גרמו לנו ללחץ זמנים וויתרנו. ההוטה – מעין חור/בור קארסטי עמוק ומרשים – שווה ביקור. כמה מאות מטרים אחרי ההוטה – עין זבד – באר מים יפהפיה מתחת לעץ רחב ידיים, נקודה מושלמת לקפה. מומלץ.

את הדרך חזרה עשינו על דרך עפר יפהפיה על הרכס המגיעה על קצהו הדרומי של הכפר, הישר אל התחנה הבאה שלנו – ארוחת צהרים במסעדה הנפלאה (ממש) – מסעדת הר הארי וחוות האריות הממוקמת על נוף פסיכי! תודה לאולה ולצוות המסעדה על ה'איכות' שקיבלנו מהם בהכל מהכל. שירות, אירוח, חיוך ורצון טוב… ומעל הכל – אוכל… וווי ווי וי… מומלץ מאוד! ובפסגת הר הארי – אפפפפ איזה נוףףףף ואיזה אוויר…!!!

תוך כדי ארוחת צהריים אנחנו מתחילים להבין ש"משהו קרה"… במאהל. גשם מ-טו-רףף ירד על כל האזור במשך שעה – מבול טילים, שעה שלמה, כמויות של מים משקעים בלתי הגיוניות שהציפו כל דבר באזור, נחל חדש (בנוסף לחצבאני) זורם במחנה, האוהלים מוצפים, הכל רטוב, הכל בוץ, ו… החברה מהאתר קמפינג האחראים אומרים לנו בטלפון "אין סיכוי, אין סיכוי… שנו את התכניות שלכם כי אי אפשר בחיים לישון פה הלילה!"

כאילו – מה??!?!

אוףף… זו היתה השעה הכי קשה בטיול, אוכל וצוחק ונהנה עם החברה במסעדה… אבל בפנים רם מחכה כבר שקרן תגיע למאהל ותתקשר לדווח (איך שהגענו למסעדה שלחתי אותה לטוס לשם ולהשתלט על העניינים).

וכשזה קרה… well, אלה לא היו הבשורות הכי קלות.

היא פחות או יותר חזרה על אותם תיאורים וממצאים ואימתה אותם (בוץ, נחל, הכל רטוב…)

אבל!! ופה הטוויסט – "יהיה בסדר! אנחנו עובדים ונשתלט על זה"… כך היא אמרה. מה, איך??? "עזוב – תדאג לטיול ולאנשים, ואני פה אדאג למאהל עם החברה". וכך היה.

תוך 3 שעות של עבודה מטורפת – היא והחברה שם העמידו מאהל מוש……………לם, פשוט מדהים, אין מילים. ראיתי את הסרטון של מה היה אחרי הגשם – זה נס, לא פחות חחח.

וואו, איזו התקלה מטורפת! משום מקום הופיע בלתי צפוי לגמרי – מבול אימים, במשך כשעה! אבל במקצוע שלנו – התקלות כאלה הן הלחם והחמאה. מצבים שכאלה קורים כך או אחרת כמעט בכל טיול. לפעמים זה 'בקטנה', ולפעמים זה קטסטרופה בלתי צפויה… אבל – חייבים לדעת שדברים לא קורים בדיוק לפי התכנית בהגדרה, ולהיות מוכנים להתמודד עם כל מה שבא. בוף, אם עושים את זה נכון – אלו הדברים שהכי זוכרים, החוויות הגדולות, ההתמודדויות והמכשולים שעוברים, החוויות האמיתיות והאותנטיות שהיקום מזמן לנו.

אז יצאנו מבית ג'אן כל השיירה ברכיבה יפהפיה דרך כבישי הצפון היפה לכיוון קמפינג דג על הדן. מבית ג'אן לחורפיש – משם על 89 מערבה, דרך נחל דישון אל רמות נפתלי וצומת כח (899-886).

הירידה אל עמק החולה אחרי הגשם החזק שירד שם היתה מיוחדת – היתה זו שעת בין-ערביים יפהפיה, השמיים כבר נפתחו והנוף של העמק והאגמון, השדות הצבעוניים המסותתים ורמת הגולן באופק… הכביש היה רטוב והצריך משנה זהירות ונסיעה איטית בסיבובים, אבל הדבר המיוחד ביותר הזכור לי הוא הריח! הגשם הוציא מיער האורנים את ריחותיו הנדירים ביותר. אי אפשר להעביר ריח במילים. זה פשוט ניחוח… משכר חושים.

הגענו ממש על קצה האור. הרבה עיכובים היו לנו בדרך, אבל איזה כיף להגיע למאהל – הכל חיכה לנו יפה כ"כ. מאהל יפהפה ואינטימי על גדת החצבאני, ואווירה נפלאה ומיוחדת. היה ערב באמת מיוחד. האוהלים עמדו נקיים ויבשים, הבוץ עוד היה אבל המים נספגו… אוויר נעים ונקי, מוזיקה מנגנת, אוכל מחכה, בר שתיה מזמין… תחושה של "הגענו ליעדינו בשלום".

התארגנו כל אחד באוהלו, היה שם כל הציוד שרק צריך. מזרנים, שמיכות, כריות, שולחנות, בשירותים-מקלחת חיכו סבונים-שמפויים-מרככים… האוכל (מדהים מדהים של מונה ונעמן מדלית-אל-כרמל) הוגש לכולם, מוזיקה, בירות ויין בשפע…  רשרוש הנחל הזורם, הרבה היכרויות ואנשים, מדורה… ו"מסביב למדורה"… ובאמת – כל מה שהיה אפשר לבקש מהערב הזה, ערב של חברים ומשפחה.

היום השני

יש לנו ארץ יפה כ"כ. גם בסוף הקיץ כשהכל צהוב ושומם וצחיח, שטחי הפרא של דרום רמת הגולן פשוט מפעימים את הלב והמרחבים נכנסים מלוא הנשימה אל הריאות.

התעוררנו לנו לבוקר מהמם ונעים במאהל שלנו. סשן מתיחות מרענן וחשוב ומשחרר וממריץ ומרפה ומרפא.. מאת האחת והיחידה (!!!!!) Gal Avkin המורה ליוגה מס' 1 במזרח התיכון (ושעומדת "בזמנה הפנוי" מאחורי כל הלוגיסטיקה הענפה של ספיריאנס… כבוד.)

אט-אט נפרסה לה ארוחת בוקר מהממת – שוב, מונה ונעמן (שאת פרטיהם תמצאו בסוף הפוסט). האוכל – גן עדן מעשה ידיה, והלוגיסטיקה מעשה ידיו. זוג מקסים אמיתי ואכפתי כ"כ. הכל טרי, בריא, מגוון וטעים ברמות! והקשר איתם זה כמו משפחה. מומלץ בחום לכל אירוע בכל סדר גודל… נתינה מכל הלב ?

הבוקר נמתח לו בכיף וקבענו את שעת היציאה ל 9 וחצי בבוקר. כדי שנוכל להנות גם מהשהות במחנה בשעות האור הקרירות והנעימות, ולהמתח מעלה עם השמש העולה. אווירה מהפנטת. השמש מנצנצת על הנחל והמאהל נצבע בצבעים שאתמול קצת פספסנו כשהגענו ממש עם רדת החשיכה.

אני חייב להגיד את מה שצריך על אתר הקמפינג דג על הדן – המקום הוא גן עדן. נקודה. מרחבים נפלאים של דשא וזולות מוצלות, פסיליטיז מתוחזקים ברמה גבוהה, מיקום מושלם על החצבאני ועצים בוגרים גדולים מרחבים שיוצרים את האווירה הנכונה (מוצלת ואינטימית), ולא פחות חשוב – תקשורת מעולה מולם לכל אורך הדרך… פשוט רק מילים טובות!

יצאנו לדרך ממש בזמן. נסיעה של כחצי שעה לעין קיניה (כולל צילומים בדרך). חנינו אצל נביל ויצאנו לסיור עם שווקאת. איזה בחור מקסים ורהוט, בלענו כל מילה שלו. מעניין, אמיתי, אותנטי, מדבר בגובה העיניים ובעל ידע רב והיכרות שרק לבן המקום יכולה להיות. סיפר על הדרוזים, על העדה והמנהגים, אבל יותר מכך – סיפר על הכפר והתפתחות הכפר, על השילוב בחברה הישראלית, על הקשר עם הרשויות ועל התחושות שלהם כמיעוט (לטוב ולרע)… ועוד. לאחר כשעה של הליכה ושיחה חזרנו לביתו של נביל, שם ערכנו גם עימו היכרות ושיחה. שמענו סיפור מרתק על גלגול נשמות, וגם נפתח דיון מעניין על החברה הדרוזית – הדור הצעיר מול הדור החדש, הזמנים המשתנים והשינויים והתמורות אצלם בתרבות ובכפר… ועוד. איזה חברה ברמה! כיף לפגוש ולדבר. נביל ושווקאת – תודה מכל הלב על האירוח! בלי פוליטיקה – אתם אחים שלי ?

המשך הנסיעה מעין קיניה בהקפה ימנית – דרך נווה אטי"ב ודרך המטעים הגבוהים של מג'דל שמס לכיוון מסעדה, והמשך רכיבה דרומה לאורך הגבול הסורי בכביש המזרחי ביותר במדינתנו עעעעדדדדד "אל-חמה"… מרחבי פרא נדירים של טבע בלתי מופר מאופק לאופק כמותם ניתן למצוא רק בנגב. הרכיבה הזו מכניסה למוד מדיטציוני ולאווירה מיוחדת ומנותקת ביותר. הכביש ישר ברובו, עולה ויורד עם קפלי הקרקע שיוצרים ה"מסילים" של רמת הגולן. שדות המוקשים אמנם נוצרו ביד אדם, אך היופי הוא שהם מונעים מהאדם להכנס, להשתלט, לעבד, לסלול… להפריע לטבע. חיות הבר, הצמחייה הטבעית, מרחבי הטבע – ללא התערבות יד-אדם, ורכיבה זורמת ומדיטטיבית עד האופק. אושר.

ירדנו כמובן בסרפנטינות של אל חמה/חמת גדר. שיירה לא קטנה של אופנועים מתפתלת מלמעלה עד למטה, מחזה נאה ביותר. לצומת צמח הגענו קצת לפני 14:00. מושלם – ארוחת צהריים בקטנה, מילות סיכום ותודה… ופיזור.

סוף.

תודה מיוחדת ?

לגיל מ"טיקה-אירועים מפנקים בטבע" ששדרג לנו את המאהל לרמות אחרות. הבן אדם פשוט אומר רק 'כן' לכל דבר ולכל בקשה, וזרם איתנו על כל השגעונות וההתקלות… ובשעת הצורך פשט שרוולים ועזר לנו להרים מחדש את המחנה המוצף. תותח ? תודה.

למונה ונעמן – על הליווי הקולינרי, החברי, המשפחתי, הנותן באהבה ודואג ועוטף… תיבלתם את הטיול הזה (שאגב, כותרתו – הדרוזים בגליל) בריחות וטעמים, ובכלל בנוכחותכם המיוחדת. נפגש בקרוב אינשאללה.

מסלול הטיול המלא

יום 1 – https://goo.gl/maps/DDFZctRRAfq

יום 2 – https://goo.gl/maps/BZrUCUn9Tvk

רשימת "המומלצים"

טיקה אירועים מפנקים בטבע – https://www.tikabateva.co.il

מונה – אוכל דרוזי מדהיםםם ואותנטי – 054-5450490

נביל – אירוח והדרכה בעין קיניה – 050-5391141

קמפינג דג על הדן – http://www.dagaldan.co.il/camping/

מסעדת הר הארי המעולה בבית-ג'אן- http://harhari.rest.co.il

גל אבקין אלופת היוגה בצפון – https://www.facebook.com/galyoga/

נתראה בטיול הבא. רק טוב.

מרוקו. היום ה 7 לרכיבה הוא יום מיוחד מאוד בטיול. רכיבה בהרי הריף בצפון מרוקו, מפאס המטורפת (אחרי עצירה ליום מנוחה וסיור בעיר) אל שפשאוון – העיר הכחולה המדהימה והמיוחדת. דרכים ונופים, מפגשים עם מקומיים, שיאים ועוד שיאים.

הטיול בוטל, חח. אכזבה. אבל הזכרונות מהיום הזה מעלים בי חיוכים רבים וגעגועים לחופש ולרכיבה ולחוויות… מחיים אחרים, שהיו לנו כולה עד לפני שבועיים-שלושה. ועוד ישובו במהרה, אמן.

בשלב מסוים מתחילים להרגיש נוכחות יותר משמעותית של שינויי גבהים בנוף וברכיבה. מתחילים להיכנס אל הרי הריף. הרכס הזה מלווה את חופה הצפון מזרחי של מרוקו לאורך כמה מאות קילומטרים, והאקלים וגם סוג הקרקע והטופוגרפיה – מזכיר מאוד את חבל אנדלוסיה בדרום ספרד, הנושק למרוקו מעבר למיצרי גיברלטר. גם השפעות אחרות מאנדלוסיה ניכרות כאן – בשפה (הרבה מדברים ספרדית. במקומות מסוימים כשפה ראשונה או שניה למרוקאית) בארכיטקטורת הבתים, בחקלאות ובמסחר, ובתרבות…

כאשר נכנסים לעומק הרכס, מגיעים אל אזור גידולי הקנאביס המשמשים לייצור החשיש המרוקאי. מדובר בטרסות אין-סופיות. לאורך קילומטרים רבים כל מדרונות ההרים – שדות מריחואנה. בעונה המתאימה תראו את הצמחים מגיעים לגובה 2 מ' ויותר. לכל מקום שלא תסתכלו.

אמנם החשיש הוא סם אסור במרוקו, אולם איכשהו המרוקאים מצליחים להכיל את העניין. הרי כל אנשי המחוז חיים מזה. כולם קשורים ומתפרנסים איפשהו בתהליך. גם המשטרה אגב, למי ששכח איפה "המציאו" את הבקשיש… חח. אי אפשר לסגור לאוכלוסיה שלמה את מקור הכנסתם. מה גם שזו תעשיה לא רעה – הרי רק חלק קטן מהחשיש המרוקאי המיוצר כאן נשאר במרוקו. רובו עושה את דרכו באופנים כאלה ואחרים לאירופה, איפה שאפשר באמת להרוויח ממנו.

אז הממשלה לא תעשה כלום, המשטרה לא תעשה כלום, והמלך – הוא בכלל אדם מאוד ליברלי המשדר לנתיניו בין השאר באופן מאוד חד וברור – 'איש באמונתו יחיה'. לא מתעסק עם "דעות קדומות" לגבי מה נכון וטוב ומה לא, ובעיקר מתרחק מכאלה שמגיעות מהממסד הדתי המוסלמי (עד כמה שהוא יכול, במדינה מוסלמית…), ועדיין – תופתעו מאוד! איש מיוחד מאוד מלך מרוקו מוחמד ה 6. אהוב ונערץ בזכות, ולא בחסד.

מכל מקום באזור הזה אנו פוגשים בתופעת הגברים המציפים את בתי הקפה. זה מחזה מדהים באמת. בכל בית קפה, בכל כפר ועיירה, יושבים בתוך ענן עשן סמיך גברים רבים (רק גברים), עטויים בג'לבות צמר כבדות בצבעים כהים וכובע מחודד, שותים תה מרוקאי, מעשנים חשיש… ובוהים…ככה כל היום.  החשיש לא סתם נפוץ כאן. זה מה שנקרא livelihood.

בהמשך הדרך היפהפייה והפתלתלה אני עוצר את הקבוצה בביתו של בחור מרוקאי נחמד שמכניס אותנו למחסן הבית שלו – מפעל ייצור החשיש, בינות לשדות על צלע ההר. הוא מראה לנו בביישנות את הסיר הגדול על הרצפה. הוא לא מתבייש מכך שזה חשיש כמובן (זה הדבר הכי רגיל ונפוץ שם) – פשוט לא כל יום עוצרת אצלם בכפר שיירה של 10-11-12 אופנועי BMW-GS, על רוכביהם המערביים, בחליפות, ומצלמות, וכל הילדים באים… נו, חגיגה. והוא, עבדל-חאק, בחור כפרי נחמד שפגשתי יום אחד בעבר על הדרך כשטיילתי באזור והראה לי קבלת פנים כפרית מרוקאית מהי (וגם את מחסן החשיש שלו…) ומאז אני מגיע אליו מדי שנה לבקר עם קבוצה. לא מדבר אנגלית כמובן, אך המלווה שלנו, נוראדין (האגדי, יבדל לחיים ארוכים, אינשאללה) מתווך את התקשורת איתו.

על הסיר מתוחה רשת בד גמישה שכזו כמו תוף, עליה שמים את החלקים הרלוונטיים בצמח המיובש, ומעליהם מותחים עוד מעין שקית ניילון לסגור את המערכת. הצמח מתייבש ומתפורר וה'אבק' חודר את המסננת לתוך הסיר. בחדר חשוך. הוא פותח את הסיר לעיני כולם… ובפנים – חומר רך, נעים למגע כמו קמח כמעט. יותר גס וכבד, ויותר שמנוני כמובן. מיצוי מכני כמעט לגמרי של החומר הפעיל בצמח. הוא שולח יד ומוציא מלוא החופן, ואז מועך את האבקה בידו, ואז עוד, ועם היד השניה ככה מועך עוד ועוד עד שנוצר כדור קטן ומוצק בהרבה ממקודם – גוש חשיש. הוא נותן לחברה לראות. מריחים, מפוררים קצת, ממוללים ומרגישים. חשיש מרוקאי. CRAFTED.

אני מחזיר לו את הגוש ואומר תודה האירוח והכל, אבל הוא נותן לי חזרה את הגוש ואומר לי בכמה שפות שרק יכול (מרוקאית, ערבית, צרפתית וספרדית! מדהים בשביל כפרי… אבל רק לא באנגלית) – "קח, זה בשבילך!". כמובן שאני שואל אותו "כמה?" חח… הוא מסתכל עלי, לא מבין על מה אני מדבר… ובהינף יד מסמן לי שלא אבלבל את המוח. או שלא אעליב אותו… בשבילך מתנה, מה אתה מקשקש…

צריך להבין עד כמה הדבר הזה זול בשביל המקומיים שם. שכר המינימום למגזר החקלאי במרוקו עומד על 7$ ליום עבודה! זה אפילו לא 200$ בחודש… בחודש! גוש כזה (כדור פינג-פונג) היה נקנה ממנו, החקלאי, ב… 1-2 שקלים. אולי פחות. בסוף – זה חקלאות, הכי פשוטה שיש.

המעבר לצידו השני של הרכס, המשתפל אל הים התיכון כרוך ברכיבות… בלתי נתפסות! אזורים יפהפיים כפריים, ירוקים, לעיתים אירי החורף אפילו מושלגים… מתחלפים בנוף ים תיכוני צחיח יחסית וחום-אדמדם. הירידות לכיוון קו החוף על כביש קטן ופתלתל שקשה לחשוב שיש דברים כאלו. מטמטם! הים למטה מנצנץ, ובתים לבנים אנדלוסיים זרועים על מדרונות ההרים. אבל הטוב עוד לפנינו – כביש החוף המושלם, הכביש הטוב ביותר במרוקו לרכיבה, פאר היצירה במימון ספרדי/אירופאי, המחבר בין סווטה למלייה, שתי המובלעות שבשליטת ספרד אך על אדמת מרוקו. שילוב של כביש ברמה של מסלול moto-gp, מתפתל ועולה ויורד בקווי הגובה כשמצד אחד הרים נישאים ומצד שני הים…, בלי תנועה כמעט בכלל… פשוט חלום!

כשטסתי לקנדה בפעם הראשונה, להכין את המסלול של הרוקיז הקנדיים, ידעתי שאני הולך לקראת 'משהו גדול'. ידעתי שהנופים והטבע שם זה משהו יחיד ומיוחד, והגעתי עם ציפיות גבוהות ממילא… ויותר מזה – אפילו ידעתי בתוך תוכי שאני לא אתאכזב!

ועדיין… קנדה והמסלול להרי הרוקיז הצליח באמת להמם אותי! אני, שטיילתי באמת ביעדים כ"כ רבים ע"ג הגלובוס… הרגשתי את פעימות הלב השונות, המשתאות.

על הנופים באמת אין מה לדבר ולהוסיף! נאמר כבר הכל (ובכל כתבה אפשרית). כל מה שייכתב יחוויר לעומת המציאות והחוויה של לרכב בתוך הנוף הזה. גלויות גלויות גלויות… לאורך כל הדרך, ובאזורי השיא (שם אנחנו שוהים 4 לילות בטיול) – מקומות שקשה לעין ולנפש לשבוע. צריך זמן כדי לעכל ולהפנים את המראות.

אבל עיקר ההשתאות היה ממשהו אחר ושונה שלא הבנתי עד היום ה 3 או ה 4 למסע, ונסב סביב תחושת הגודל והמרחבים.

פתאום קיבלתי פרופורציה והבנתי שדווקא ההתכוננות ל'משהו גדול' היתה מאוד במקומה, אלא שהיה צריך לעבד אותה במשמעותה הנכונה. לא הנופים היו אלה שעשו את ה'אימפקט' הגדול ביותר בי, כי אם תחושת העוצמה של הטבע מחד, והפרופורציה שלי כאדם אל מולו מאידך. עד כמה רחבת ידיים וגדולה ומאסיבית המדינה הזו, שהיא מעל חצי יבשת, ועד כמה חלק זה של העולם פשוט שומם ומלא בטבע עוצמתי מקצה האופק לקצה, ביערות עד ונהרות גדולים, בהרים אדירים ומדבריות, בקרחונים ובאגמים בלי סוף… חיות הבר הגדולות, שרפות היער העצומות, השלג והקור הקיצוניים בחורף… והמרחקים האדירים והניתוק הרב בין נקודות הישוב השונות (אפילו לאורך נתיבים ראשיים! ולחשוב מה היה בתקופת בה אנשים התניידו ע"ג סוסים…).

הרגשתי באופן שלא הרגשתי מימי בעבר – עד כמה האדם הוא קטן והטבע עצום ורב.

ההיפך הגמור, אגב, למציאות בקופסת השימורים הקטנה והרותחת שאנחנו חיים בה, שבה יש משמעות לכל מטר וסיפור מאחורי כל אבן, ורבים על כל חלקה שוממה.

ואם כבר מזכירים, אז צריך גם לספר את הסיפור המדהים של החלוצים! של מגלי העולמות בתקופת גילוי אמריקה הצפונית ומסעות והרפתקאות המתיישבים הראשונים שחדרו לאזורים אלו בקצוות העולם הנידחים, בחיפוש אחר משאבים ואפשרויות חדשות. ג'ורג' וונקובר, סיימון פרייזר, ג'יימס קוק, אלו רק חלק מ"השמות הגדולים" של פורצי הדרך וההתיישבות בקנדה. בינות לשבטים מקומיים, אינדיאנים, במעלה נהרות לשוט, לפלס נתיבים, ולמפות שטחים. הגולד-ראש ("הבהלה לזהב") הביאה איתה באמצע המאה ה 19 זרמי מהגרים מכל תבל שבאו לעבוד במכרות הרבים שנתגלו, והם אלה שהקימו וישבו את המקומות שהיום הן עיירות הנופש והתיירות של קנדה.

גם האינדיאנים הילידים של קנדה זה סיפור מעניין בפני עצמו. היום מנסים בקנדה לשמר כל זכר של התרבות המקומית. בכל זאת ועם כל הרצון הטוב (ויש רצון טוב בקנדה!), רוב האוכלוסיות הללו חיות במעמד סוציו-אקונומי נמוך ב"שמורות", על כל המשתמע מכך.

אם כבר מדברים על 'רצון טוב' – אז אחד הרשמים העמוקים שלי מקנדה – זה מהקנדיים עצמם! מדובר בעם מיוחד באמת – אנשים טובים ומחפשי טוב, המאמינים בטוב (מוזר, נכון?! אז יש כאלה. הם אמיתיים ואותנטיים). אנשים נעימים, אמיתיים וכנים, ללא פוזות ומניירות, חייכנים, אדיבים, שלווים… כאלה שאומרים בוקר טוב אפילו ברחובות וונקובר הסואנת.

אבל מצד שני, ושלא תטעו לגביהם – הם קשוחים. קשוחים מאוד! לא מפונקים בכלל. כך התרשמתי. חוואים, אנשי אדמה, גדולים וחזקים, ועם טנדר גדול (מאוד). זה 'קטע' בקנדה, מעין תנאי סף. אם אתה שואף להיחשב קנדי מן המניין – אתה חייב להחזיק טנדר גדול או רכב עבודה דומה. הענקיים האלה! חח. לא טנדר – לא קיים! וגם צי של רכבי גרוטאות בבק-יארד…

אבל מה הפלא?! אם אתה נוסע בכביש עם פרייבט – אתה מרגיש בליליפוט. כל הכבישים שם – זה בגדול. הכל נועד למשאיות ענק, טנדרים עם נגררים וסירות וכלי עבודה מאסיביים ומה לא. רוחב הכביש, הסיבובים, הזרימה, השיפועים, השילוט והקצב… הכל נועד לכלים גדולים, לנוחות מירבית בזרימה במהירות נכונה. כמה שפחות להחליף הילוכים. מסמנים לך באיזו מהירות תצטרך לנסוע קילומטר לפני שאשכרה יופיע השלט המורה עליה. תתכונן – עוד קילומטר תצטרך להאיט מ 90 ל 70 קמ"ש… נשמע מגוחך קצת, אבל… אם תיסע במהירות המומלצת – מובטחת לך זרימה מאוווודדד מיוחדת ונינוחה. משהו שדומה קצת לרכבת. תחושה מיוחדת ומטריפה! אי-אפשר להסביר… הכל זז מחוץ לחלון באופן אחיד, נעים, שליו… כמו הקנדיים עצמם.

אבל… יש גם כמה כבישים שמצאנו בשבילכם כמובן, פנינות דרך נדירות. לא על הנתיבים המקובלים כמובן, בחלקים פחות מתויירים, שם מצאנו כמה 'לגים' מהטובים לרכיבה שניתן להעלות על הדעת. בכל פרמטר אפשרי!

תכנון הטיול שבנינו לקח בחשבון כמובן את המרחקים (הגדולים!), את הזמן שצריך באתרים השונים בהם נבקר ונעצור, ועצירות מתודיות לקפה ותמונות נוף….

בדקנו והתאמנו את הזמן והמרחב כדי להגיע לניצול אופטימאלי שיאפשר לנו להספיק כמה שיותר מחד, ושיאפשר לנו לעשות זאת בקצב הנכון מבלי להיות מותשים מרכיבות ולו"ז מוגזם. רמת בתי המלון נבחרה כמובן בקפידה הן ע"מ לספק את התנאים הנכונים למסע כזה (והמדובר בהחלט על בתי מלון ברמה גבוהה!), אך גם ע"מ ליצור את החוויה והאווירה הנכונה והמיוחדת במקומות מסויימים.

בחרנו והתאמנו את האתרים בהם נבקר – חלקם אתרי התיירות ש"חייבים" לאורך הדרך, ואחרים – בחירות מיוחדות שלנו שהכנסנו והטעמנו כדי ליצור עניין רב תחומי בקנדה ובאזור הטיול שלנו. טבע, מורשת, היסטוריה, נופים, אמנות, וייב מקומי ועוד… כל אלה יתבלו את ימינו ולילותינו במהלך הטיול.

היום הראשון

החבורה הקטנה התקבצה לאיטה, לאחר טיסת לילה מישראל, בשעת בוקר מאוד מוקדמת בשדה התעופה בפריז. שום דבר לא רמז אף במעט על החוויה המשותפת האדירה שציפתה לכולנו בשבועיים הקרובים. היכרות חטופה ותזכורת לשמות (נפגשתי עם רוב המשתתפים רק פעם אחת לזמן קצר לפני כן במפגש התדרוך כשבועיים לפני הטיול), עליה למטוס לקזבלנקה ולאחר כ 3 שעות נחתנו בנוף צחיח למחצה, שדה התעופה מוחמד החמישי בקזבלנקה, מרוקו. כמעט מיד ניתן להבחין בהתנהלות אחרת מזו המערבית אליה אנחנו מורגלים, ריחות וצלילים אחרים. תמונות המלך ניבטות מכל קיר, שוטרים צנועים ומנומסים, גינוני חיבוק ונשיקות בין כל 2 אנשים שנפגשים גם להסדרת מסמך או לזוטות אחרות.

תהליך קצר מול שוטרי המכס, חותמות ויצאנו כולנו אל אולם שדה התעופה. נור א-דין, איש נמוך קומה, נמרץ וחייכן כבר חיכה לנו מעבר לדלתות, העמסה מהירה של המזוודות על מיניבוס ממוזג אוויר ויצאנו לדרך בת 250 ק"מ לכיוון מרקש תוך שאנו הולכים ומעמיקים לנוף המתחלף מאקלים ים תיכוני לנוף מדברי שטוח עד לאופק.

ניסיון לתת לקבוצה מעט רקע על מרוקו וכמה הסברים על המצפה לנו בימים הקרובים נתקל בהקשבה חלקית ועיניים המנסות להשאר פקוחות לאור העייפות של לילה ארוך של טיסות מישראל.  עצירה קצרה להתרעננות באחד מפונדקי הדרכים על הכביש המהיר מקזבלנקה למרקש, תחנת דלק משולבת במסעדות במתחם אחד, מאוד מודרני, ביחס למה שמחכה לנו בשבועיים הקרובים. עוד כשעה נסיעה ואנו בפרברי מרקש, ה'עיר האדומה', על שם האבן בעלת הגוון האדום, האבן המקומית ממנה בנוי בעיקר החלק העתיק, המדינה, של מרקש.

פרקנו מהרכב במעבה המלאח, הרובע היהודי העתיק והעיר התוססת בדרך כלל בטרוף נראתה שונה לחלוטין. ריח חריף של בשר שרוף עלה באפינו, החנויות עם תריסים מוגפים, מעט אנשים ברחוב, פנינו אל תוך הסימטאות עמוסים במזוודותינו ואז נגלה לעיננו מחזה הזוי, כמו נלקח מסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק. ראשי כבשים בוערים במדורות קטנות לאורך הרחוב וסביבן נערים צעירים וילדים וכמה מבוגרים. הגענו למרקש בעיצומו של "חג הקורבן" והמחזה שנגלה לעיננו היה בהחלט נדיר ומיוחד, גם אם לא ריחני במיוחד.

היופי של "ריאד אזולאי" היה בניגוד מדהים למהומה הלא ריחנית בסימטאות. התארגנות קצרה ויצאנו לעבר ה"ג'מע אל פנאא", המגנט התרבותי והקולינרי של מרקש. למרות החג מצאנו כמה מקומות פתוחים ולאחר סעודה קלה יצאנו לטיול רגלי קצר ולעת ערב מצאנו מסעדה נפלאה על גג אחד המלונות ובה תבשילי הטאג'ין היו חגיגה של טעמים.

לעבר האטלס הגבוה

ארוחת בוקר מרוקאית טיפוסית של מופלטות מתוקות ותה טעים פתחה את היום השני. שמנו פעמינו לעבר הסוכנות ממנה אספנו את האופנועים.

רדה החביב המתין לנו במקום עם שורת אופנועי BMW מצוחצחים ועם חיוך גדול. 2 מכונאים התלוו אלינו, ומדריך מקומי, מרוקאי, ברכב הליווי. ציוות מהיר של איש לאופנועו ויצאנו במעט בהיסוס בטור צמוד למדי מתוך מרקש לכיוון מזרח. עצרתי בפאתי העיר ונוכחתי לשמחתי כי כולם נמצאים ונפתלי עם האפוד הזוהר בסוף הטור מסמן לי "סע, הכל בסדר". ברגע זה ידעתי כי נמצאת איתי חבורה מצוינת של אופנוענים ואפשר לרכב איתה בכל מקום, מזג אוויר או תנאי דרך. פנינו מועדות לעבר הרי האטלס, כבר ביום הראשון, ללא שהיות או קטעי דרך ארוכים מדיו אנחנו בפתחן של שכיות החמדה של מרוקו. לאחר כשעה רכיבה ירדנו מדרך המלך לכביש צדדי ומייד פתחנו בסדרה אין סופית של פניות מתפתלות במעלות ומורדות של אחד מרכסי האטלס הגבוה, דרך שהוציאה קריאות התלהבות מהחבר'ה ועצירות רבות לצילום של הנוף המדהים שנשקף אלינו משני צידי הדרך. ביננו רוכבת אחת, עמית, הרוכבת לצד בן זוגה, רוכבת נפלא ומעבירה את משקל האופנוע מימין לשמאל עם הפניות, במיומנות מעוררת התפעלות.

לאחר כשעתייים חזרנו אל דרך המלך ושם מדי פעם שעה שעברנו בתוככי הכפרים הבנויים מהאבן האדומה קפצו לכביש דמויות עטויות מסכות מצחיקות בריקודים, חלק מאווירת חג הקורבן. עוד מחזה נדיר של פעם בשנה, כנראה.

בתוך זמן קצר התחלנו בטיפוס נופי נפלא לעבר מעבר הטישקה, מעל 2,000 מ' גובהו ומזג האוויר התקרר בהתאם. מראות נשגבים מכל עבר. גלישה קצרה מעבר ל'פס' הובליה אותנו לעבר הכפר טילואט בו סעדנו צהריים דשנה על בסיס של פיתות טריות, סלט ירקות וחביתות מרוקאיות. משקינחנו, מי בתה ומי בקפה, התחלנו לרכב לאורה של השמש ממערב, בתוך קניון מדהים ביופיו לכיוון דרום. מימין אפיק הזרימה עם כפרי קסבות אדמדמים המנוקדים במטעי דקל, חלקות ירק ובוסתנים, כך עד לקסבה המפורסמת, יפת הנוף – עיט בן האדו. חצינו ברגל מעל גשר את הנהר הגועש סיירנו בקסבה ובתוך בתיה המקוריים, מעניין ומסקרן. הובלתי את הקבוצה לעבר לינת הערב, מתנהלים בטור מסודר בתוך סימטאות לא מרשימות ואז לפתע נגלה לעיננו הריאד בו נבלה את הלילה. לכמה מהרוכבים 'נפלה הלסת' מרוב ההפתעה למראה המלון הנפלא אליו הגענו. איזה יום 'פצצה' של פתיחת טיול.

שטיחים ברבריים ומרבדי דקלים

בוקר קריר קיבל את פנינו כאשר יצאנו לעבר טזנאחת, עיר מדרום לנו הידועה בתעשיית השטיחים הברבריים. שעה רכיבה על כביש משובח, רווי פניות, כמו נולד לאופנוענות במיטבה. נתתי לחבר'ה חופש לרכב איש כדרכו וכאשר נפגשנו בכניסה לעיירה לאחר שעה, חיוכי ההנאה היו ניכרים על פני כולם. נכנסנו לאחת מחנויות השטיחים המפורסמות של העיר ואיש חביב למדי, ברברי, עם פנים מיוחדות, לבוש בגלבייה לבנה אופיינית הציג לנו במיומנות אופיינית ל'שטיחאים' את מיטב מרכולתו. משא ומתן זריז הוביל כמה מאתנו לרכש של שטיחים יפים. מה שהכריע את המו"מ הכספי לטובת הקונים בסופו של דבר היה בקבוק של "מחיא" (ערק ישראלי, כך בפי המקומיים שזוכרים לטוב את המשקה מהימים של יהדות מרוקו). איברהים חיבק את בקבוק המחיא ואנחנו את השטיחים המגולגלים  וכך כולם היו מרוצים 'עד לתיקרה'.

רכיבה זריזה למדי בנוף מעט צחיח עם כמה 'פסים' יפים הובילו אותנו לעבר העיר אגדז השוכנת על שפת נהר הדרעע, הארוך בנהרות מרוקו. עצרנו בקסבה יפהפיה ונטושה בכפר טמנוגאלת, וערכנו ביקור מודרך מרתק בתוככי הקסבה, שהיתה פעם מעוז מפלא ומהודר של אחד משליטי האזור על דרך המסחר, וקינחנו את הביקור בארוחת צהריים טעימה במרפסת של מסעדה המשקיפה על עמק הדרעע המכוסה במטעי תמרים עד מעבר לאופק. שבעים ומרוצים יצאנו אל עבר הנהר עצמו לרכיבה מיוחדת של כמה ק"מ לאורכו, בינות למטעים ולדקלים, ומשם ערכנו גיחה נפלאה של 20 ק"מ בכביש רב פניות לעבר פס מרהיב המשקיף על עמק הדרעא מצד אחד ועל המדרון הדרומי של האטלס הגבוה מהצד השני. גלישה חזרה לאגדז הובילה אותנו בשעת אחה"צ מוקדמת לשכשוך בבריכת השחיה של מלון הלילה באגדז.

"אצלנו בכפר טודרה"

בוקר רכיבה בנוף מעט מדברי הובילה אותנו בכביש טוב אך מרובה במעברי מים לאחר הגשמים של היומיים האחרונים לעבר העיירה אלניף בה פגשנו את המומחה מס' 1 למאובנים, מוחמד, שפרש לפנינו באופן מאלף את ההתפתחות של המאובנים והטרילובייטים על פני עידנים גיאולגיים במשך מאות אלפי שנים. המשכנו צפונה לעבר קניון הטודרה הנפלא, קניון צר שבתחתיתו זורם נחל איתן, מים חיים לנאת המדבר הפוריה,  ומצידיו קירות סלע אדמדם של מאות מטרים זקורים. מראה מרהיב עין. לאחר עוד כמה עשרות ק"מ בתוך עמק צר ויפה נוף המרוצף בכפרים אדמדמים ומטעי דקל, צילומים, רכישה של כאפיות מרוקאיות כחולות אופייניות לאורך הדרך ולאחר ארוחת צהריים משביעה הגענו לאחת משכיות החמדה של האזור, פיתולי המעלה של קניון הדאדס. חגגנו את הטיפוס של אחר צהריים מאוחר וקריר בתה מהביל מעל לנוף הנפלא. את היום סיימנו "אצל פייר", מקום קסום בעומק הקניון. לאחר ארוחת ערב שאין כדוגמתה, כאשר רחש זרימת המים בקניון למטה, נפלנו לשינה מפנקת.

לעבר הסהרה

עם בוקר פנינו מזרחה לעבר הסהרה. לאחר רכיבה של כשעתיים הגענו למוזיאון מיוחד על הדרך שנראה כמו שום דבר בשום מקום. שם ארח אותנו באופן יוצא דופן איש מיוחד שהקים במו ידיו מוזיאון לתרבות מרוקו ותרבות הברברים עם פינה מיוחדת המוקדשת ליהודי מרוקו, ביקור מאלף.

עם ההתקדמות מזרחה לעבר הסהרה התקדרו השמיים וגשם כבד החל לרדת תוך שהוא יוצר מעברי מים עמוקים למדי אך החבר'ה צלחו את כולם בשלום. עברנו את ריסאני, מקום הולדתו של הבבא סאלי, אחת הערים השוכנות על סף הסהרה ונכנסנו סמוך למרזוגה אל תוך המדבר בדרך עפר רטובה למדי לאורך של כ 12 ק"מ כך עד למלון הלילה הנמצא ממש בתוך הדיונות של הסהרה. למרות הקושי והגשם הגיעו כולם בשלום ועם חיוך רחב על הפנים.

לאחר כחצי שעה קראתי לכולם החוצה עם קסדות ושם בדיונות חיכה לנו טור של טרקטורונים, קשה היה לחבר'ה להסתיר חיוכי ההפתעה על פניהם. שעה וחצי מטורפת של דהירה בדיונות הרטובות מגשם השלימה את היום המשוגע הזה של גשם בלב מדבר באופן שלא ניתן בכלל היה לשער. ארוחת ערב חמה וטעימה עזרה לכולנו לאזן את חום הגוף ולהחזיר השלווה לנפש, לאחר יום מפתיע בתעתועי מזג האוויר.

מהמדבר אל ארזי הלבנון

התעוררנו לבוקר שימשי שחשף בפנינו את הרי החול והנוף המטריף של הסהרה, למרות שרצינו להשאר במקום הקסום הזה עוד ועוד עלינו על האופנועים שלא איכזבו אתמול והתחלנו בנסיעה צפונה. לאחר רכיבה של כשעתיים עצרנו לקפה מעל העמק מרוצף הדקלים של נהר הזיז. מראה נפלא. המשך הרכיבה לאורך הקניון של נהר הזיז, גם הוא שוצף מים לאחר גשמי הימים האחרונים, היה חוויתי ומהנה. הנוף משני העברים יפה במיוחד והרכיבה במקביל לפיתולי הנהר היתה נפלאה. ארוחת צהריים בשרית וטעימה על טהרת צלעות כבש הפרידה בין החלק היבש, עד כה, של היום לאח"צ גשום תוך שאנו מטפסים לשיאי רכס הריף, לעבר האזור של אתרי הסקי ו'ארזי הלבנון' של מרוקו. סיימנו את היום שוב ברכיבה רטובה וגשומה בעיר אזרו במלון מפנק מהמעלה הראשנה.

הרי הריף

רכיבה בנופים ירוקים ומיוערים הובילה אותנו דרך העיר מקנס, לעבר עתיקות העיר הרומית ווליביליס עם המיבנים המיוחדים שבה ובראשם "שער הניצחון" המרשים. עוד טיפוס קטן צפונה והגענו לאתר הקבר של הצדיק עמרם בן דיוואן המוקף בחומה ונשמר על ידי משמר מטעמו של המלך, בסמוך לעיר וואזאן.

רכיבת אח"צ נעימה הובילה אותנו לעבר העיר הכחולה – שפשאוואן (שוואן בלשון המקומית). הנוף של בתי העיר עצר את כולנו במקום גבוה לתצפית משתאה על ה'כחול' מרהיב העין של המדינה. עצרנו בפתח מלון הלילה שלנו ומיד יצאנו למבוך הסמטאות המזמין של העיר העתיקה על שלל החנויות התבלינים והביגוד שבו ויותר מכל המראה הכחול של הבתים והסמטאות שסחט מכולנו קריאות התפעלות, גם ממני שביקרתי כאן בעבר מספר פעמים. אי אפשר לשבוע מן המראות של העיר וסמטאותיה הכחולות, גם כאשר יורד הערב.

לאחר כשבוע עמוס בק"מ וחוויות בילינו יום חופשי באווירה רגועה. אך בכל זאת הזמנתי את החבר'ה לסיור של שחרית בסמטאות לפני שהן מתעוררות לעמל היום. מראה המדינה לפני שמתחיל היום ונפתחות החנויות הינו מיוחד מאוד שכן יותר מכל בולט הצבע הכחול שמכה בך מכל עבר. סיימנו את טיול השחרית עם קפה בחלב בכיכר המרכזית של המדינה כאשר אנו צופים בילדים ההולכים לבית הספר לבושים בתלבושת האחידה שלהם, אוחזים, אח ביד אחותו.

לאחר ארוחת הבוקר הזמנתי רוכבים לצאת איתי לעבר שמורת אקשור יפת הנוף. ערוץ נהר סואן החורץ לו נתיב צר ועמוק בין הרי הריף לעבר הים התיכון. טיילנו לאורך הנהר ועצרנו לארוחת צהריים בלתי נשכחת של טאג'ין נפלא שהוכן על גבי גזרי עץ ריחניים מהיער המקומי ושיחה ארוכה למדי של החיים בישראל. שבנו ל'שוואן' ופגשנו את אלו שהעדיפו לנוח על יד בריכת השחיה היפיפייה של המלון בקריאה ובמנוחה.

מהים התיכון לעבר פז, אחת מעתיקות העולם

בוקר שמשי ליווה אותנו בירידה מהרי הריף לעבר חוף הים התיכון. עם ההגעה לכביש החוף שחררתי את החבר'ה ל'רכיבה חופשית' של כ 80 ק"מ מרהיבי עין ודרך, חלומו של כל אופנוען, כביש אספלט משובח המתפתל לאורך קו החוף, עולה ויורד ומטפס לעשרות נקודות תצפית לאורך הים הכחול. אופנוע אחד סרב להניע אך פעולה מהירה של עבדול, המכונאי שליווה אותנו וצוותו המיומן להחלפת מצבר אפשרה המשך כמעט מידי לרוכב עם האופנוע הסרבן. נפגשנו כולנו בעיירת הדייגים ג'בהא לדגים נפלאים 'על האש' על חוף הים רגע לפני שטיפסנו חזרה לעבר הרי הריף. דרך רצופת חורשות בנוף חצי הררי ויפה, חלקה נמצא בסלילה מתקדמת, הובילה אותנו דרך חורשות ארזים עבותות תוך חציית האזור של גידולי ה'כיף' (הקנביס) לעבר העיר בת אלפי השנים פז. נכנסנו לעיר לקראת ערב ועצרנו לתצפית של אור אחרון על המדינה רבת המסתורין של פז. במסעדה עשירת תפריטים אכלנו ארוחת ערב דשנה מאוד ואז נכנסנו בהליכה לא ארוכה אל סבך הסמטאות של המדינה, סבך שרק מדריך או ילד מקומי יכול לסייע לך להגיע למחוז חפצך. הגענו לדלת עץ כבדה וכאשר זו נפתחה התגלה לנו המראה המדהים של הריאד המלכותי היפהפה בו לנו. פנינה אמיתית בלב העיר העתיקה. יום ארוך עם סיום מדהים.

עם בוקר התייצב אצלנו מוחמד המדריך המקומי אשר הוליך אותנו בתוך סבך הסמטאות אל מכמני העיר פז, מפעל צביעת העורות, מדרסות נפלאות, חנויות תבלין ושטיחים, אריגה וכלי מתכת, מכל טוב של שוק בן אלפי שנים. השלמנו את הסיור בפז בתצפית על העיר מצפון מגבעה הנישאת מעל לבית העלמין עתיק היומין, בביקור במלאח הצמוד לארמון המלך. כמובן שקינחנו בארוחה טעימה להפליא במסעדה מקומית טעימה למדי ב'פז החדשה' והדרמנו דרך עיר הקיט והסקי המפתיעה באווירה והסגנון האירופאי שלה, איפרן. עוד קטע דרך לא ארוך דרך חורשת ארזים יפה והגענו ליער הקופים והמזל היה לצדנו כאשר פגשנו אותם לאורך הדרך, את קופי המקאו.

חזרה למרקש וסיום בקזבלנקה

מפז, במשך יומיים של רכיבה השלמנו את הדרך חזרה למרקש דרך בני מלל, כמה פסים יפים נוספים בדרכים צדדיות לעבר הסכר של בין אל ווידאן ומשם למפלי אוזוד, הגבוהים ביתור במרוקו. מפתיע כמה מים ניתן למצוא בארץ הצחיחה למחצה ובחלקים אף מדברית לגמרי. בדרך נשקף הרכס של האטלס הגבוה שהיה לבן כולו משלג של הימים האחרונים. כניסה חלקה למרקש לסוכנות של רדה החייכן שחיכה לנו בשמחה רבה. נפרדנו ממנו בחיבוק גדול והמשכנו במיניבוס לעבר קזבלנקה, עיר מודרנית, כמעט מערבית לגמרי אף שמזכירה מאוד את תל אביב של שנות ה 50 בחלקים ממנה. לאחר שהתמקמנו במלון מפואר למדי ברובע העסקים של העיר ירדנו לארוחת סיכום במסעדה מודרנית וטעימה. יום המחרת הוקדש לסיור בעיר, מסגד חסן השני, השלישי בגודלו בעולם לחופו של האוקיינוס האטלנטי, השוק המקומי ועוד אך הרצון לחזור הביתה, היה החזק מכל. לאחר כשבועיים חוויתיים ועמוסים בנופים, מראות, צבעים וריחות. נפרדנו בחיבוק גדול מנור א-דין שליווה אותנו בנאמנות רבה מרגע שנחתנו עד לרגע הטיסה הביתה ודאג לכל מחסורנו בהתמדה ללא לאות.

סיימנו 13 יום של טיול נפלא לאורכה ורוחבה של המדינה המדהימה – מרוקו.

הא לונג ביי, הממוקם במפרץ טונקין בצפון מזרח וייטנאם, משתרע על שטח של 43,400 דונם וכולל בין 1600 ל 2000 איים ואיונים (תלוי את מי שואלים…), שבגלל האופי התלול שלהם, הם בלתי מיושבים ברובם ואינם מופרעים לכן על ידי בני אדם.

הנוף הימי המרהיב בהא לונג ביי, של עמודי גיר מרהיבים, חרוטים ומגדלים, באשכולות או בבודדים, עולים מהים במגוון רחב של גדלים וצורות. זהו פסל מרהיב וגם ציור של הטבע במיטבו. הייחודיות בנוף היא כתוצאה משכבות הגיר הקארסטי ותהליכי בליה לאורך זמן גיאולוגי באזורי אקלים טרופי חם ולח, שבהמשך שונו גם על ידי פלישת ים, שהוסיף נדבך נוסף לתהליך השחיקה ונוף הנוכחי.

השם הא-לונג משמעותו בויאטנמית " הדרקון היורד". לפי אגדה מקומית, כאשר וייטנאם רק התחילה להתפתח למדינה, הם היו צריכים להילחם נגד פולשים. על מנת לסייע לווייטנאמים בהגנה שלחו האלים משפחה של דרקונים כמגינים. הדרקונים (אם וצאצאיה) החלו לירוק תכשיטים אשר הפכו לאיים הרבים המנקדים את המפרץ, והיוצרים מעין חומת מגן גדולה וטבעית כנגד הפולשים. תחת קסמים, הרי סלע רבים הופיעו בפתאומיות על הים לקראת הגעתן של ספינות הפולשים ; הספינות הקדמיות פגעו בסלעים ולאחר מכן ספינות נוספות פגעו בהן. לאחר שזכו במאבק, הדרקונים היו מעוניינים לתור את הארץ בדרכי שלום, ולבסוף החליטו לחיות את שארית חייהם במפרץ הזה. המקום שבו האם הדרקונית ירדה נקרא הא לונג. המקום שבו הדרקונים הקטנים הצטרפו אל אימם נקרא באי-טו-לונג ( באי: להצטרף, טו: ילדים, לונג: דרקון), ובמקום בו הם הצליפו בזנבותיהם באלימות נקרא באק-לונג-וי ( באק: צבע לבן של הקצף שנוצר, לונג: דרקון, וי: זנב).

בנוסף לנוף יש חשיבות גם לעולם החי והצומח המיוחד שהתפתח באזור זה, בעיקר כתוצאה מהשפעות גאולוגיות וגאו-מורפולוגיות רבות, וראשונה בהן היא המפגש בין אקו-סיסטמות מגוונות כגון יערות עד טרופיים, חוף ימי, ואוקיינוס. במפרץ הא-לונג  יש 14 מיני צמחים ו 60 מיני בע"ח אנדמיים – כלומר ייחודיים והחיים רק בו.

ההיסטוריה מראה שהא לונג ביי היה שדה לקרבות ימיים נגד פולשים, בעיקר מכיוון צפון. בשלוש הזדמנויות הצליח הצבא הווייטנאמי למנוע נחיתת כוחות וציים סיניים או מונגולים, במבוך התעלות בנהר Bach Dang באזור השפך למפרץ הא-לונג. ב 1288, הצליח הגנרל טראן הונג דאו לעצור צי ספינות מונגולי משיט במעלה הנהר על ידי הצבת מקלות עץ שראשם פלדה מחודדת, כך שהם שקועים ובלתי נראים בזמן הגאות. הצי המונגולי של קובלאי חאן המפורסם הסתבך ושקע בזמן השפל והצבא הויאטנמי תקף ביעילות ובלא כל קושי את הספינות הלכודות.

בשנת 1962, משרד התרבות הספורט והתיירות של צפון וייטנאם הכניס את הא-לונג ביי ררשימת אתרי הטבע והמורשת הלאומיים. בשנת 1994, נרשם הא-לונג ביי על ידי אונסק"ו (UNESCO) כאתר מורשת עולמי בשל יופיו האסטתי הגבוה. בשנת 2000 הכירו באונסק"ו גם בערך הגיאולוגי והגיאומורפולוגי הרב של הא-לונג ביי ועדכנו את הרשימה.

בשנת 2009 קרן 7 פלאי תבל החדשים, אשר אחראית על התכנית "New7Wonders", כללו את מפרץ האלונג ברשימה כאחד המתמודדים לקטגורית "7 פלאי עולם הטבע" . בשנת 2012 עת הסתיימה התחרות, הוכרז המפרץ רשמית כאחד משבעת הזוכים בתחרות.

ה"טראנס-אלפינה" הוא שמה של דרך החוצה את הרי הקרפטים בכיוון צפון-דרום. דרך עתיקה שנפרצה עוד בימי הרומאים, ונועדה לחצות את רכס הפאראנג במקביל לדרך הראשית החוצה צפון לדרום בעמק בין רכסי הפאראנג והפגרשאן.

היא נסללה בימי המלך קארול השני (תחילת המאה ה-20) ושופצה ע"י הגרמנים בזמן מלחה"ע ה-II. בזמן שלטונו של צ'אוצ'סקו נפרצה דרך מקבילה החוצה את הרי הפגרשאן, והשמועות טוענות כי השליט המגלומן סלל אותה ע"מ להתחרות עם הטרנסאלפינה (ולנצח…) על תואר "הדרך היפה/מרשימה ביותר ברומניה".לאחרונה הסתיימו עבודות סלילתה מחדש של הטראנס-אלפינה, שחלקים רבים ממנה לא היו סלולים והיא היתה קשה למעבר ע"י כלי רכב רגילים. הכביש שנסלל, קרוב ל-150 ק"מ אורכו, מטפס אל הנקודה הגבוהה ביותר בה סלול כביש ברומניה וברכס הקרפטים בכלל – "מעבר אורדל", בגובה 2145 מ'. הוא סלול למופת – חדש וטוב ומאפשר לנהגים/רוכבים ליהנות עד הסוף מכל כלי רכב שאוהב סיבובים/השכבות… וכו'. עם זאת הוא "צנוע" וניכר שהושקעה מחשבה רבה בתכנונו החכם והמתחשב, תוך פגיעה מינימאלית ככל שניתן בטבע המדהים מסביב, ללא תאורות מיותרות, ברוחב "מספיק בדיוק" ולא רחב מזאת, ללא תשתיות גרנדיוזיות שחותכות ופוצעות בטבע. הנתיב מטפס מתוך האזורים הנמוכים והמיוערים לגבהים אלפיניים, כאלו שבזמן החורף הם מושלגים לגמרי ובקיץ מכוסים בצמחיה אלפינית רכה ועשבונית. אגמים נפלאים נפרסים לאורך הדרך ולצידיה, ופיתולי הכביש שעולה ועולה ועולה חושפים לאט עוד קימוטים וגוונים של צלליות הרים רחוקים שנחשפים באופק. האזור כולו אינו מיושב כלל, טבע פראי ואמיתי, בלתי נגוע ומופרע, עוצמתי ורם, שהיה נגיש עד לא מזמן רק להרפתקנים על רכבי שטח או רגלית.

ב-2013 צפוי אירוע ההשקה שמתכננים לכביש בחברה העיסקית המפתחת את הפרוייקט ואת המיזמים (בעיקר תיירותיים) לאורך הנתיב. זה יכלול בראש ובראשונה הזמנת צוות של התכנית "טופ-גיר" לנסיעה ספורטיבית שמצטלמת טוב בכביש. היוזמה הזו עבדה לרומנים טוב מאוד כאשר רצו לקדם את הכביש המקביל, ה"טראנס-פגרשאן", אז הגדיר צוות טופ-גיר את הכביש כ"כביש הטוב ביותר בעולם". ברומניה מקווים לחזור על מודל ההצלחה שייתן פרסום לכביש, שבשנים שחלפו הלך ונשכח אפילו מידיעת הרומנים עצמם…

לטעמי, הטרנס-אלפינה הוא הכביש היפה והמרגש ביותר ברומניה, ואחד היפים בעולם. כזה שראוי להיכנס לרשימת "כבישי החובה בעולם לאופנוענים", ובמקום גבוה.

סרטון/קליפ מהטראנס-אלפינה, מהטיול אופנועים לקרפטים וטרנסילבניה 2012

http://youtu.be/rrD6m3qqFJo

מבין שלל המקומות המרהיבים והעוצמתיים בנמיביה, יש אטרקציה אחת העולה על כולן – דיונות החול האדומות בסוסוס-ווליי (Sossusvlei).

"ים החולות" הוא אזור המשתרע על שטח הגדול ממדינת ישראל לאורך החוף האטלנטי ויש בו דיונות חול המתנשאות לגובה של מעל 300 מ' – הגבוהות בעולם.

האזור מתחרה בגאון על התואר "האתר המצולם ביותר בעולם", ולא בכדי. הצבעים, הדממה, העוצמה… הרי החול העצומים והעתיקים עומדים שם עשרות אלפי שנים, והרוח משנה אותם אל מול עיניך בשניות, מכסה את עקבותיך מלפני דקה כאילו מעולם לא דרכת עליהם. השמיים שאין שניים להם בעומקם הכחול נחתכים בסכין אדומה עזה כשלהבת, חדה וציורית, לעיתים מעוגלת ולעיתים קווית, מתהדרת בגוונים ובצלליות כהות כאשר השמש הנמוכה מלטפת ברוך את הדיונות בשעת זריחה או שקיעה.

הלבן הבוהק של מישורי המלח היבשים סגורים בקירות חדים, מעלים אד מהביל בחום היום. עצים מתים-חיים עומדים שם, כאלו מצליחים לשרוד ממנת המים המועטה המגיעה בעת שיטפון אחת לכמה שנים או אף פחות, ובינתיים השירו את כל עלוותם ונשארו עירומים בחום היום ובקפאון הלילה.

המראה של ים החולות מראש הדיונה הגדולה לאחר טיפוס מפרך על הסכין הוא מחזה שלא יישכח מראשי – דיונות עד לקצה האופק, ים אדיר בצבעי צהוב-כתום-אדום, גלים גלים מתגלגלים. ואז, בתום שעה קלה של השתאות, ירידה מטה אל המדרון הרך. כשהרגל שוקעת בחול אתה מרגיש את החול חם ונעים מבחוץ, אך קריר ולח ממתחת.

הזכרונות והגעגועים. דברי ימי מדבר.

טיול על אופנוע הוא אחת מהחוויות המרגשות והממלאות שניתן לתאר. בין אם לבד או בזוג, הרכיבה הופכת את ה"זמן המת" בטיול לחוויה בעלת ערך במסע. כל נסיעה מיעד אחד לאחר הופכת לחלק אינטגראלי מהטיול ולחוויה מלאת עוצמה. ההתרגשות שבלגלות נוף חדש נפתח מאחורי העיקול, הקרירות שמלווה טיפוס למעבר הרים במעבה היער, השקט שבקסדה שמלווה בשריקת הרוח, תחושת הרוכב שהוא חווה את הכל בזכוכית מגדלת, שאין אפשרות להימלט מהסביבה. טיול על אופנוע הוא חוויה בעלת איכויות מדיטטיביות.

כדי להפיק מטיול על אופנוע את ההנאה המלאה, יש להשקיע משאבים רבים בהוצאתו לפועל, החל משלב התכנון ועד לביצוע עצמו. בשביל זה אנחנו פה. שמי סער ספיר ואני הבעלים של "אקספיריאנס – טיולי אופנועים", שמארגנת טיולי אופנועים ליעדים שונים בעולם – ואני שמח להביא לכם טיפים שיהפכו טיול על אופנוע בחו"ל או בארץ לחוויה שלא תשכחו לעולם:

לפני שיוצאים לדרך… לפני שמתחילים לתכנן ולדמיין…

חשוב מאד להגדיר מה אתם רוצים להשיג בטיול. מה אופי הטיול הרצוי ומה מטרתו??

להלן כמה שאלות מנחות – שהתשובות אליהן יסייעו לכם לתכנן את הטיול שאתם רוצים באמת:

איזה טיול זה עומד להיות? האם אתם מעוניינים בטיול אופנועים ורכיבות בנוסח של "לתת בגז" ולגמוע כמה שיותר קילומטרים, או אולי בטיול רגוע המשלב עצירות בבתי קפה בעיירות נופש ציוריות על קו החוף עם הרבה זמן פנוי ומרחב לשינויים? חולמים על טיול שטח עם הרבה בוץ, או על טיול בכביש/שביל רך?

האם אתם מעוניינים לטייל עם או בלי בני/בנות זוג? רומנטיות במיטה זוגית או בירות, מיטות סינגל, וחופש מהאישה/בת הזוג?

האם אתם רוצים לטייל לבד או בקבוצה? החופש לעשות מה בראש שלך כשאת/ה לבד, או הצחוקים והחברותא והכיף שבקבוצה?

אם אתם בטיול קבוצתי – כמה רוכבים יש בקבוצה, מהי רמת הרכיבה שלכם ביחס לשאר הקבוצה, ובכלל מה רמת הרכיבה הממוצעת בקבוצה?

האם אתם מעוניינים לשוב בכל יום לישון במקום קבוע (טיול "כוכב") או להתקדם ממקום למקום ובכל יום ללון במקום אחר?

כמה זמן יימשך הטיול? כמה ימים מתוכם תרכבו על האופנוע? כמה שעות רכיבה תשלבו מדי יום?

באיזו עונה יתרחש הטיול?

האם יש סגנון אופנועים ספציפי שאתם מעדיפים – דו"ש, הארלי, ספורט?

איזה תקציב מוקצב לטיול?

בטיחות – לבשו מיגון מלא. תמיד

אני לא מבין איך עדיין אין חוק (בארץ) המחייב לבישת מעיל ממוגן לפחות, בנוסף לקסדה. הרי ברכב כמעט 100% מהאנשים אפילו לא חושבים פעמיים אם לחגור חגורה, בטח שלא מקדימה. אז מדוע אותם אנשים עולים לכלי כל כך הרבה יותר מסוכן ופגיע כמו אופנוע מבלי לעשות את המינימום הנדרש להגנתם? המינימום הזה הוא לא רק חבישת קסדה, אלא גם לבישת מעיל ממוגן לפחות. טוב יעשו אלו שימגנו עצמם גם מגני ברכיים, כפפות וכמובן נעליים סגורות וטובות.

הכירו את הגורמים המעלים את רמת הסיכון בטיול

לטיול על אופנוע בחו"ל מתווספים גורמים המעלים את רמת הסיכון. הראשונים שבהם הם הכבישים הלא מוכרים והאופנוע הזר. לכך נוספת גם התנועה שמתנהגת קצת אחרת – בין אם מדובר בתרבות נהיגה נעימה ומקבלת לאופנוענים, כמו זו שתפגשו באירופה, ובין אם זה הכאוס המוחלט של הודו בו האופנוע "לא נספר". מנהגי וחוקי הכביש שונים מאוד ממדינה למדינה ומאזור לאזור: זכות קדימה בצמתים (גם מרמזורים), עקיפות וירידה לשוליים, איתותים שונים (אורות גבוהים, וינקרים, צופר, ידיים), שילוט לא מוכר ועוד. אלו דברים שהאינסטינקט שלנו פשוט לא מכויל אליהם, ועל אופנוע יש ל'אינסטינקט' הזה חשיבות עליונה.

כדאי לקחת בחשבון גם את ה"מחויבות" לטיול המתוכנן וללוח הזמנים שדורשים לעתים "למשוך את החבל" קצת יותר ולרכב בתנאים שאולי לא הייתם יוצאים בהם לרכיבה בארץ. לדוגמא – תנאי מזג אוויר או ראות לקויה, מחלה, עיכובים וכניסה לשעות הלילה, ועוד.

ביגוד לרכיבה

בחירת הביגוד והמיגון תלויה במזג האוויר, הבעיה היא שברוב המקומות קשה "להתחייב" למזג אוויר מסוים. כדי להימנע מסחיבת ביגוד רב וכבד, מומלץ להצטייד בחליפות ממוגנות שתפורות בצורת "קליפות" – כלומר, ניתן לקלף מהן שכבות ולהתאימן למזג אוויר קר, חם, רטוב או יבש. אלו נקראות "חליפות עונת מעבר" ובד"כ הן מצוידות בבטנה מחממת נשלפת ובשכבה חיצונית ממוגנת גשם/רוח. ליעדים חמים יש חליפות בעלות שלוש שכבות להתאמה מירבית (מעיל רשת קיצי ממוגן, פנימית מחממת, ושכבה חיצונית נגד גשם).

אני ממליץ על השילוב הבא: קחו מעיל מיגון קל (קיצי), פליז חם וטוב, וחליפת סערה כזו שאפשר ללבוש מעל הבגדים (אטומה לגשם/רוח). השילוב הזה יספק לכם אפשרויות לבוש ומיגון לכל מצב ולכל מזג אוויר, חסכון בתקציב (למי שאין ציוד מיגון שכזה מראש), ויעילות במשקל ובמקום אחסון, כי ציוד הרכיבה הוא גם הביגוד החם שלכם (ללילה, או לימים בלי רכיבה).

ציוד חשוב, ואמנות הצמצום

כמות הציוד שניתן לקחת כשמטיילים על אופנוע ללא מקום לינה קבוע היא מוגבלת ולכן מומלץ לארוז בצמצום. כשאתם ניגשים לארוז זכרו שאת כל הציוד תצטרכו להכניס לכל היותר לשלוש מזוודות. כדאי שתדעו אילו מזוודות יצורפו לאופנוע שלכם ובאיזה נפח. את המזוודה שהבאתם אתכם תוכלו להשאיר בד"כ בסוכנות שמשכירה לכם את האופנוע עד שתחזרו.

ביגוד: זכרו שיש לכם בגדי רכיבה שישמשו אתכם ברוב הטיול. כל שנדרש ל"השלמת התמונה" הם בגדים תחתונים (גרביים, תחתונים, חולצות). ברוב המקרים (ללא קשר למשך הנסיעה!!), חמישה זוגות מכל פריט יספיקו. רצוי גם לקחת כפכפים/סנדלים להרגעת הרגלים מהנעליים בסוף היום.

ביגוד חם למקרה הצורך: קחו סט אחד טוב שבו תשתמשו בשימוש חוזר. חליפת סערה שמשמשת גם לרכיבה תהווה חסכון אדיר במקום ובמשקל.

כלי עבודה: קחו אתכם כלי עבודה בסיסי בסגנון "לדרמן" לכל הפחות. אם ניתן לקחת כמה מפתחות בסיסיים, מברגים וכיוצ"ב (ערכה קטנה שאינה תופסת כמעט מקום), מה טוב. גם אם אינכם יודעים מה ההבדל בין פיליפס לפלייר, יש סיכוי טוב שבמקרה הצורך תפתיעו את עצמכם ואולי אף תאהבו את זה. גם אם לא תצליחו יש סיכוי שמישהו אחר יוכל להיעזר בהם כדי לעזור לכם באמצע הדרך.

חבל בנג'י לקשירה: זהו פריט שמומלץ לקחת לכל מקרה ויכולים להיות לו שימושים רבים. לכל הפחות הוא יכול לשמש בתור חבל כביסה או ע"מ לקשור בגדים רטובים על האופנוע לייבוש.

אזיקונים: ציוד חובה.

מגבונים לחים ו/או בקבוקון סבון ללא שטיפה: טוב שיהיה, לא תמיד יש מים לשטוף ידיים.

תיק מיכל: חשוב ונוח. לכל הדברים שתרצו שיהיו נגישים כגון: ארנק, כסף קטן, מצלמה, מפת דרכים, פנקס קטן, מטען לסמארטפון (כי ה-GPS רוצח לו את הבטרייה), ספר קריאה, כובע, קרם הגנה, משקפי שמש ועוד.

חשוב לבדוק: שתיק המיכל מתאים לאופנוע אותו תשכרו, שיהיה כזה שנשלף בקלות, ונוח לנשיאה גם ללא האופנוע.

ידית אחיזה לGPS/טלפון: ודאו שברשותכם כזו שמתחברת לכידון האופנוע.

חיבור למצת: בהחלט צפוי להקל עליכם מאוד את החיים בכל הקשור לטעינת הסמארטפון.

אם אין שקע מצת מובנה באופנוע שאותו תשכרו, קחו שקע מצת וחברו אליו כבל חשמלי כפול ארוך מספיק, עם תנינים קטנים חשמליים לאחיזה בקצה. עם קצת תושייה או עזרה תוכלו לחבר את התנינים למצבר האופנוע ולייצר לכם שקע מצת לנוחיותכם.

מפה טובה – חשוב שתהיה ברורה, בצבעים, ועליה תסמנו את המסלול במרקר ברור. מקמו אותה מול העיניים בתא השקוף המיועד לכך בתיק המיכל.

טיפ קטן: סמנו על המפה או אפילו רישמו בצד את סיפור הדרך – מספרי כבישים, פניות/מחלפים, ערים גדולות, אתרים, מעברי הרים, תחנות תדלוק/ריענון וכל נקודת ציון חשובה אחרת ביום הטיול.

השכרת האופנועים

זהו נושא מורכב ובעל חשיבות עליונה כמובן…

למעט במערב אירופה וצפון-אמריקה, שם ניתן למצוא בקלות חברות גדולות, טובות ואמינות, ברוב המדינות בעולם אין חברות השכרה שכאלו, ובוודאי לא חברות בינ"ל כמו בעולם הרכבים הפרטיים. לכן, בלית ברירה, תצטרכו לסמוך על סוכנים מקומיים שיספקו לכם אופנוע במצב טוב. היעזרו בעצות הבאות:

בקשו המלצות על חברת השכרת אופנועים טובה באזור אליו תיסעו ממכרים ובפורומים מתאימים ברשת.

בדקו כמה סניפים יש לחברה ממנה תשכרו את האופנועים וכמה מהם קרובים לנתיב המתוכנן. אם הסניפים מספקים לכם מענה לאורך הנתיב הספציפי של הטיול, מה טוב, אך גם אם לא – חברה גדולה שלה הרבה סניפים היא לרוב עדיפה מבחינת תחזוקת הכלים, תחלופה של אופנועים מיושנים (כלומר החזקת צי חדש יותר), מתן שירות וחלופות במקרה של תקלות, השכרת ציוד נילווה ועוד.

אם מדובר בחברה קטנה במדינות פחות מפותחות – בקשו לראות המלצות מאנשים שהשכירו ממנה אופנועים בעבר. אם תקבלו מעט מדי זו סיבה להרים גבה. אם תקבלו מכתבי המלצה בנדיבות (בעיקר של אירופאים) – זהו סימן טוב.

איך נראה אתר האינטרנט של החברה? לחברה טובה שמכבדת את עצמה יהיה אתר אינטרנט ראוי. לחברה מיושנת שלה אתר אינטרנט מיושן, דל, שאינו חושף מספיק פרטים, תמונות וכיוצ"ב… כנראה יהיו גם אופנועים ושירות שכאלה… ולהיפך. זהו כמובן כלל אצבע בהכללה וככזה הוא לא תמיד נכון, אבל באותה מידה הוא גם "ברוב המקרים" נכון!

שאלו ובדקו מה קורה במקרה של תקלה ושתפו את נציג החברה בנתיב המתוכנן. לעיתים יש לחברות הסכם שיתוף פעולה עם חברות אחרות או נותני שירות/מוסכים לאורך הנתיב והן יוכלו להציע פתרון מבלי שיהיה סניף של החברה המשכירה.

בקשו לראות/לקבל במייל את חוזה ההשכרה וכל מסמך אחר עליו תתבקשו לחתום. קראו אותו בעיון ושתפו אותו עם חברים כדי לבדוק שהוא הגיוני.

בדקו אלו ביטוחים כלולים במחיר ההשכרה –  ודאו שכלולים בו ביטוח חובה וצד ג'. למרות שבחו"ל לעיתים המינוחים שונים – ודאו שהכיסוי קיים וכתוב בחוזה ההשכרה.

בדקו מה גובה ההשתתפות העצמית במקרה של נזק חמור "Total loss"? האם ניתן להפחית או לבטל את ההשתתפות העצמית ע"י העלאת הפרמיה מראש? ובאיזה אמצעי הם משתמשים לצורך גביית אותו סכום בעת ההחזרה?

בקשו לדעת איזה מודל תקבלו במדויק. אות אחת במודל, כמו גם שנת ייצור, יכולים לייצג הבדל גדול באופנוע שתקבלו.

נסו לקחת את האופנוע עליו תרכבו לנסיעת מבחן (מהסוכן, או מחבר/מכר) לפני היציאה לטיול במטרה להרגיש את האופנוע ואת התנהגות הכביש שלו, כמו גם את התפעול שלו, כדי לוודא שהכלי מתאים לכם, ולהכיר אותו ככל שניתן מבעוד מועד.

בדקו אילו עזרים ותוספות מגיעות עם הכלי – בחינם או בתשלום.

תכנון ציר נסיעה

לפני שאשתף אתכם בכמה טיפים מניסיוני, אמליץ בחום לאמץ מראש גישה שמבינה כי אין אפשרות "להספיק הכל" בטיול (וגם בחיים) וכי יש דברים שעדיף להשאיר לפעם הבאה. פעמים רבות המנטליות הישראלית דוחקת בנו לרוץ ולהספיק לסמן V על כל מקום חשוב במפה ובכלל כמה שיותר. נכון, כאן בישראל קל יחסית לעשות זאת, מדינה קטנה שכזו אפשר לחצות ביום רכיבה, אך רוב מדינות העולם גדולות בהרבה ובד"כ הזמן מגביל מאוד.

ההמלצה שלי היא אליכם היא כזו: התמקדו באזור מסוים שאותו תוכלו לכסות בצורה נוחה. אל תנסו לרקוד על כל החתונות. בטיול על אופנוע חשוב לרכב בכיף, בהנאה וברוגע ולא מתוך לחץ להגיע. זכרו – תכניות הן בסיס לשינויים. בין אם שלכם, של אלוהים, של הגורל, או של מרפי, תמיד השאירו מקום לטעויות. אתם נוסעים לטייל וליהנות, אז אל תלחיצו את עצמכם יותר מדי.

להלן עוד כמה המלצות (אופרטיביות) בנושא תכנון ציר הנסיעה שכדאי לכם לחשוב עליהם לטיול הבא:

אל תיסעו בחושך בכבישים שאינכם מכירים.

חשבו את המהירות הממוצעת היומית שלכם (כלומר הזמן שייקח לכם להגיע מנק' A לנק' B) כולל כל העצירות! בין אם לקפה, לארוחת צהריים, לסיור באתר, לתמונות, שירותים, קניות, סיגריות, או למנוחה, העצירות הן בד"כ הגורם המשמעותי ביותר בחישוב המהירות הממוצעת. לדוגמה, אם אתם רוכבים במהירות של 120 קמ"ש במשך שעה שלמה רצוף (במקרה הזה לקחתי נתון גבוה מאוד שאפשרי כמעט רק בנסיעה על High-way) ואז עוצרים לקפה למשך חצי שעה "בלבד" – המהירות הממוצעת שלכם ירדה מ-120 ל 80 קמ"ש!

כשאתם מחשבים את הזמן שייקח לכם להגיע לנקודת סיום יום הרכיבה קחו בחשבון  שה-GPS מחשב זמן נסיעה נטו והוסיפו לכך את זמני ההפסקות שלכם, כמו גם כניסות לאתרים.

פרמטרים נוספים שישפיעו על חישוב זמן הרכיבה היומי הנכון לטיול שלכם הם: אופי הקבוצה (צעירים, מבוגרים, עם או בלי בנות זו), גודל הקבוצה (עצירות לוקחות הרבה יותר זמן בקבוצה גדולה, כך גם יציאות בבוקר, והצורך לרכב לפי האיטי ביותר), אופי הרכיבה המצופה והרוכבים (בכיף בשאנטי על הארלי, או באדרנלין על Rים), אופי הכבישים ומהירות הנסיעה המותרת/אפשרית (עירוניים, הרריים, מישוריים, דרכי עפר, קטעים משובשים).

חוקי אצבע ומרחקים לקבוצת רוכבים ממוצעת

400 ק"מ ביום הם הרבה לרוכב הממוצע. זהו הספק אפשרי אם צריך פשוט להגיע ממקום למקום על כבישים מהירים/בין-עירוניים, אך בימים כאלה בעיקר רוכבים הרבה בין קפה לקפה. יותר מדי ימים כאלה בטיול הם מתישים ביותר (ממליץ מקסימום יומיים על שבוע רכיבה).

200-350 ק"מ ליום רכיבה הם התחום הנוח והטוב. ביום רכיבה כזה, צריך לרכב ולשים לב לשעון, אך אין לחץ ויש זמן לעצירות בכיף למה שצריך ורוצים, ו/או לשינויים ומקרים ותגובות.

מתחת ל 150 ק"ח זהו יום שאנטי, עם הרבה מרווח זמן לעשות כל מה שרוצים בדרך. זה מרחק שאפשר לעבור בשעתיים נסיעה (ואף פחות), אפילו אחרי יום של מנוחה.

טווח בטחון – תכננו את הימים כאילו יש לכם פחות שעת אור אחת ביום מהמצופה וחשבו שאתם רוצים להיות שעה לפני כן כבר במלון. עכשיו התיישבו לחשב עם מה שנותר לכם. נזק גדול זה לא יעשה, אפילו אם הכל ילך כמתוכנן. אז תגיעו מוקדם יותר למלון, או תתרווחו קצת יותר בדרך אם תרגישו שאתם מקדימים את הלו"ז. לא תפסידו המון ולעומת זאת – במקרה הצורך הטווח הזה עשוי לעזור מאוד.

דברים שחשוב לבדוק על מנת לתכנן ציר נסיעה

ההכנות ועומק הבדיקות תלויים כמובן במדינת היעד ובאזור בו תטיילו ובאישיות שלכם. עם זאת, להלן רשימה מקיפה של נושאים עליהם רצוי לתת את הדעת ברמה זו או אחרת לאורך המסלול:

תחנות דלק

אוכל ומסעדות

קילומטרז' יומי

נתיבים חלופיים

אתרי תיירות מעניינים

מעקפים ומחלפים גדולים

דרכים משובשות או דרכי עפר

דרכי נוף הרריות

מעברי הרים גבוהים לאורך הנתיב

בתי חולים

מוסכים/מרכזי שירות לאופנוע

עיירות נופש/תיירות – במקומות אלו תמצאו בקלות סוכנויות, מלונות, אינטרנט, בנקים ו/או חלפני כספים, מסעדות, תיירים אחרים, מתנות וקניות, פעילויות ודומה

חשוב גם לבדוק איפה אין תשתיות אלו לאורך המסלול, עם דגש על מקומות בהם אין מלונות, אינטרנט, כיסוי טלפוני ואופציה להחלפת מטבע.

GPS

מעשה כל המפות ותוכנות הניווט נמצאות כיום בסמארטפון, ואין ממש צורך במכשיר GPS  נפרד. שימו לב להוריד תוכנה טובה של חברה גדולה ואמינה ולא להסתפק באפליקציות שאתם לא יודעים מה אמינותן ומקורן. בדקו שהמפות שהורדתם מעודכנות. כמובן שטוב תעשו אם תזינו לתוכן את הנתיבים המיועדים מבעוד מועד. זה נוח, יעיל וחסכוני.

המגע הראשון שלי עם הודו כעולם בעל תפיסה שונה התרחש מיד לאחר טקס קבלת האנפילדים.

טקס הפוג'ה המסורתי הכולל איבזור האופנועים במקלות קטורת בוערים, מחרוזות פרחים על הכידון, תפילת דרך ממושכת וכיבוד האופנועים בממתק, שמר עלינו לכל אורך הדרך אבל לא כל כך באדיקות….

ערכתי היכרות בין הרויאל אנפילד השחור שקיבלתי הנחתי עליו את ישבני ומצאתי אותם תואמים.

תרגלתי כמה הנעות מנוע בעזרת ה"קיקסטרטר" לכל צרה שלא תבוא ותפסתי מקום טוב בראשות השיירה.

יעד הנסיעה הבתולית היה תרגול הפעלת אופנוע "הפוך" והשתלבות בתנועה ללא חוקים.

ללא הכנות נפשיות מצאתי עצמי מתמרן בין משאיות, אופניים, עגלות גמלים וטוסטוסים מכל הסוגים.

למדתי מהר להבדיל בין טוסטוס משפחתי (עד 5 מקומות ישיבה) טוסטוס משא (כזה שלא רואים בו את הרוכב) טוסטוס ספורטיבי (עם אגזוז פתוח)  וטוסטוס מונית (עם גברת מורכבת על הצד)…

למדתי מהר מאד שההודים לא אוהבים לקלל כמונו בעזרת הצופר אלא משתמשים בו לאזהרה בלבד.

מכיוון שמראות צד בכלי רכב בהודו מאד יקרות, נמנעים ההודים ממראות ומרבים להשתמש בצופר לשם הצהרת נוכחות. תזמורת הצופרים מכלי הרכב חודרת כל סנן בקסדה ונספגת בחלל המוח…

בעודי מחשב כל פנייה על הכביש, מתבלבל בין דוושת הילוכים ובלם ומקפיד לסחוט את מתג הצופר, מחליט האנפילד שלי לשבות ממלאכתו ולדומם.

שניות של חרדה עברו עלי. השיירה חלפה ואני תקוע בעשר דקות הרכיבה הראשונות שלי על פסל של אופנוע וצופה בשיירה המתרחקת.

לא זכרתי אף מילה בשפת ההינדי אבל זכרתי את הדרך חזרה למלון אז נרגעתי…

דקה אחרי שנרגעתי הגיעו המלאכים.

למלאך אחד קוראים סוני והוא בעל חברת האופנועים. השני שמו דרמינדר והוא מכונאי קוסם!

הקוסם בדק וגילה שאין דלק במיכל…

הסוני הטעין אותי על אחוריו והקוסם הטעין את עצמו על פסל האופנוע.

מעתה צריך הרבה דמיון כדי להאמין.

הסוני נצמד אל הפסל כשאני טעון מאחוריו וברגלו השמאלית דחף את הפסל עם הקוסם שמעליו…

זה היה יכול להיות מאד נחמד אם זה לא היה נמשך לאורך עשרים קילומטר עד הגיענו לתחנת הדלק…

זה היה יכול להיות נחמד אם זה היה נמשך עשרים קילומטר אבל בלי עקיפות במהירות 80 קמ"ש…

הרגשתי מרוב פחד את אשכיי מתנדנדים כעגילים על אזניי ומלמלתי תפילות בשפה שהמצאתי באותם רגעים.

אחרי כעשרים דקות חברנו אל השיירה בתחנת הדלק.

הפסל שב לתפקד.

גם אני….

מקדש העכברים

אל ההרפתקה אותה עמדתי לחוות הגעתי ללא הכנה מוקדמת. רצף המקדשים והטירות אותם ביקרנו במסע האופנועים ברג'סטאן שבהודו הפך אותי לשאנן. כמנהג ההודי, חלצתי את נעלי בשערי המקדש ופסעתי בבטחה לצלילי פעמונים לצד מאמינים חובשי טורבנים רחבי שוליים ונשים עטויות סארי בצבעי כתום ורוד ואדום בוהקים.

גל הריח שפרץ מאולמי המקדש ושטף את פני היה מחריד. רעש הפעמונים גבר וענני עשן הקטורת מילאו את חלל האוויר הדחוס. זרם המבקרים גבר ומנע את נתיב הנסיגה. באין ברירה נסחפתי פנימה אל האולם המרכזי ואז נגלה לעיני הדבר האמיתי. אלפי עכברים התרוצצו בין רגלי המבקרים היחפות ונעלמו בתוך הכוכים האפלים. משפחות גדולות של עכברושים הסתירו את קערות החלב ומזון "האלים" המפוזרות לאורך משטחי הרצפה ברחבי המקדש. להקות גדולות של עכברונים צעירים ושובבים שיחקו להנאתם בחצרות המקדש וחלקם אף הדגימו תנוחות סקס בפרהסיה…

המחזה ההזוי נמשך דקות ארוכות עד לגמר טקס המנחה כשכל ההודיות הזקנות סיימו בתורן לקבל את ברכת העכברים…  פרצתי החוצה לאוויר העולם כשאווירת הקדושה שורה עלי ואינה מרפה ממני.

דקות ספורות אחר כך הגיתי במוחי רעיון וגמלה בי החלטה.

תם מסע האופנועים, שבנו הביתה גדושים בחוויות, פרקנו את הציוד ויצאתי למשימתי המוגדרת. לצורך המשימה הייתי זקוק לחליל. פשפשתי בזיכרונות וחיפשתי מי מחברי למד לנגן בחליל בילדותו.

מכיוון שלא הצלחתי להיזכר, נסעתי לאיקאה לחפש חליל.

במציאון של איקאה מצאתי חליל עם חור חסר שלא ייחסתי לו חשיבות. בשל כבוד עצמי, נמנעתי מלנסות את כוחי בחילול באיקאה, שילמתי עבור המציאה ומיהרתי הביתה.

העמדתי את כן התווים מול העיניים, התיישבתי בניחותא על הרצפה בישיבה מזרחית והתחלתי לנגן. מהר מאד הבחנתי שאין כל דמיון בין הצלילים שאני רוצה להשמיע ובין הצרצורים הבוקעים מהחליל… נזכרתי כי אינני יודע תווים במיוחד ואולי ליתר בטחון כדאי ללמוד קודם תוים… נסעתי לסטימצקי ורכשתי בתלושי שי את "החלילן מהמלין"  תווים לא היו בספר אבל מצאתי בו את תמונות הנכונות. הקשבתי לתמונות ולמדתי אט אט את המנגינה…

אחרי כמה ניסיונות חילול, לבשתי גלימה כמו בספר ויצאתי לרחובות המושב במטרה לאסוף את כל העכברים המסתובבים בשכונה ולהובילם לפרדסיה השכנה…

בפאתיה האחוריים של פרדסיה יש חצר גרוטאות שמתאימה מאד להיות מקדש לעכברים. כמו שכתוב בספר, חיללתי וחיללתי מבלי להסית פני לאחור. פסעתי בראש השיירה עד למקום המקודש. כשנגמרה לי הבטרייה בחליל, השפלתי מבט וסובבתי לאחור…

עשרות חתולים מכל הסוגים ומכל הצבעים, מצור משה מגאולים ומפרדסיה ליוו אותי אל מגרש הגרוטאות ואפילו לא עכבר אחד לרפואה…

הסתבר כי החור החסר בחליל של איקאה הוא זה שזייף את המנגינה ומשך את החתולים אחרי במקום את העכברים….

השלכתי בחמת זעם את החליל למציאון של איקאה וקניתי כרטיס טיסה חזרה להודו כדי לבקר במקדש החתולים….

מחפשים דרך מרתקת לשבור את שגרת הטיולים בחו"ל? נמאס לכם מחופשות בטן-גב משעממות?למה שלא תצטרפו אלינו אל טיולי אופנועים ליוון – והחופשה הבאה שלכם תהפוך לחוויה יוצאת דופן.

כל מי שרכב אי פעם על אופנוע מכיר את התחושה הנפלאה הזו, כאשר הרוח נחתכת מולכם, רעש המנוע רועם באוזניכם, הנוף משתבר במשקף הקסדה שלכם ונראה כי השמיים הם הגבול. ברגעים כאלה נראה כאילו הכבישים לא ייגמרו לעולם, ואם הדבר היה תלוי בכם, הם באמת היו ממשיכים לעד.

עכשיו – קחו את חוויית הרכיבה על האופנוע – ותוסיפו לה את החוויה של חו"ל. נסיעה על אופנוע בנופים לא מוכרים, בכבישים מפותלים, בדרך אל יעדים נידחים ואתרים קסומים – היא אחת מהחוויות היותר מטלטלות ומרגשות שהחיים מציעים.

טיולי אופנועים ביוון – להתחבר אל ההיסטוריה

טיולי אופנועים ליוון יאפשרו לכם להכיר את המדינה הקסומה הזו בדרך לא שגרתית. להגיע לכפרים הנידחים, לפגוש את התושבים מקרוב, ולסייר בנופים מרהיבים והיסטוריים. זהו טיול יוצא דופן ושונה משמעותית מטיולים רגילים ביוון. טיולי אופנועים ביוון יכולים להציע לכם אין ספור מסלולים מרתקים, שכל אחד מהם צופן בחובו הפתעות רבות.

טיולי אופנועים ליוון מתאימים לרוכבי אופנועים מכל הרמות. ספיריאנס מציעה מספר רב של מסלולים ברמות רכיבה שונות, אשר יוכלו להתאים לכל אחד. גם אם אתם לא רוכבים, אתם יכולים להצטרף כמורכבים לאורך כל הדרך, או לנסוע באחד מכלי הרכב המלווים.

ספיריאנס מארגנת טיולי אופנועים ליוון מזה שנים ארוכות, במהלכן צברו אנשי החברה ניסיון רב. כאשר אתם בוחרים לצאת אל טיולי אופנועים ביוון עם המדריכים שלנו, אתם יכולים להיות בטוחים כי כל פרט הכי קטן בטיול תוכנן ונבחן מראש, על מנת שהטיול שלכם יהיה מושלם.