אומנות הטיול על אופנועים
ספיריאנס נוסדה ע" סער ספיר ב 2009, ומאז צמחה וגדלה וקבעה את מקומה במשפחת הרוכבים-המטיילים (בעולם), עם מעל ל 20 יעדים מסביב לכדור – מהמזרח הרחוק ואסיה, דרך אירופה ואפריקה, עד לאפריקה ואמריקה.

חדשות
עקבו אחרינו
GO UP

יום בטיול – טיול אופנועים לויאטנם

יום בטיול

טיול אופנועים לויאטנם |
מסע בדרכים אחוריות

יום מס' 7 בטיול לויאטנם הוא יום מיוחד במינו. לרכב בדרכים הצדדיות של ויאטנם, לראות, לשמוע, להרגיש, לטעום – לחוות את התרבות המקומית, את הנופים משתנים וגדלים, להכנס לאזורים המיוערים ולג'ונגלים באזור הגבול עם לאוס, ולרכב בדרכי ההו צ'י-מין…

החוויות בטיול וביום הזה מגיעות בקצב מהיר יותר ממה שניתן לעכל… מהיר משניתן לרכב…

אנו מתעוררים לבוקר מיוחד במלון מאוד פשוט ונעים בכפר של שבט ה'באנה' מחוץ לקונטום – עיר המחוז. המלון שייך לכפר ומנוהל ומתוחזק ע"י בני הכפר בלבד. הוא נפתח אך לפני כמה שנים בודדות כיוזמה שנועדה לספק תעסוקה לכפריים, שהעיר הגדולה שהתפתחה וממש "בולעת" אותם – יווכלו לייצר הכנסה נוספת על-חשבון שטחי המרעה והחקלאות שנלקחו מהם, וכיוון שרמת החיים בכל סביבתם עלתה, וקשה להם מאוד לשמר את חיי הכפר המסורתיים בתוך סבך הבטון והאספלט. אנשים נעימים, רכים, שלווים ופשוטים מאוד. רובם לא מדברים אנגלית כלל. במלון עובדים רק הצעירים. בני 15-20, המדברים אנגלית בסיסית. הכפריים המבוגרים יותר לא מבינים מילה.

לאחר ארוחת בוקר נחמדה – עולים על האופנועים ויוצאים ליום העמוס והגדוש. יעדינו הסופי נמצא במרחק 180 ק"מ מאיתנו – העיירה הקטנה קאם-דוק, בלב הג'ונגלים, מרחק יריקה מגבול לאוס, צומת דרכים חשובה.

תחנה ראשונה ממש בכפר – "בית העם" של הכפר. ה Long House האופייני. מיטב כספי הכפר הושקעו בבניית בית זה בעל הגג המפואר הגבוה כמפרש, והוא ניצב על עמודים גבוהים, מתנשא לגובה הנראה למרחוק. המדרגות המסורתיות – בול עץ אשר חצבו בו גומחות פשוטות, ניצב לצד הכניסה ואנו עולים. בכל פשוט – עץ מקומי ותו לא. אין כאן בטון, ברזל ושאר פלאי תבל. רק עץ. כיסוי הגג עשוי גם הוא מחומרים טבעיים – מעין ענפים דקים מאוד מיובשים, הקשורים יחד לכדי צרורות ומונחים על הגג בשיפוע רב. גשמים רבים יורדים פה, גשמי מונסון עזים, לעיתים ימים שלמים ללא הפסקה – אבל הגג הזה מספק איטום טבעי נפלא – שכן המים מצליחים לחדור רק את השכבות העליונות בחריצים, ולאחר מכן אותם מיים כבר מייצרים שכבת הגנה והחלקה נוספת לגשמים היורדים… ואין הם יכולים לחדור את עובי הגג. כמובן שהתחזוקה הנדרשת לגגות כאלה היא רבה, וצריך להחליף ולתקן, אבל כאן מדובר בדבר שבשגרה, חלק מעבודות הבית…

כיום בית העם משמש כבית ספר לילדי הכפר. אני אומר בית-ספר… אבל הכוונה היא ללא יותר מכיתה, עם כמה ספסלים ושולחנות, ולוח (בלי גיר). אין כאן יותר מזה. במקרה הטוב כיתה גדולה, הבנויה מכמה שכבות גיל. גם אין כאן "חדר מורים" – לכל היותר מחנך אחד או שניים שעושים את כל העבודה, עבור כל הגילאים. שפה, חשבון, היסטוריה… הכל. הפסל של הו צ'י-מין ניצב מעל בימת המורה ומורשתו שרירה וקיימת עד היום, נוכחת היטב בבתי הספר, בשלטי חוצות, אנדרטאות, שירים… איפה לא?! אבי האומה..

אנו יורדים חזרה למדשאה הגדולה שהחנינו בה את האופנועים ומוצאים שכמה ילדים ונערים החלו שם משחק כדור-עף. ברור שהצטרפנו…

בדרך החוצה מקונטום אנו עוצרים באתר מיוחד. בכניסה אליו אפשר לחשוב שבאנו לראות כנסיית העץ (מדהימה!!) שבנו הצרפתים בקונטום מתישהו בסוף המאה ה 19. היא אכן יפה ושווה את הביקור והעצירה. מסביר להם שבאזורים אלו ניתן להבחין בהרבה השפעות צרפתיות מתקופת הקולוניאליזם הצרפתי. אכן, הם השאירו חותמם במובנים מסויימים.

אך הסיבה האמיתית לעצירה זו נעוצה במתחם שמאחורי הכנסיה – בבית היתומים…

זה מקום מדהים ונדיר. מקום של אושר ותקווה. מקום שבכניסה אליו הלב נכמר על כל אותם ילדים שאין להם הורים או שהוריהם אינם יכולים, ואתה רואה את המיטות הגדולות והרבות, מקטן ועד גדול וחושב לעצמך ומהרהר עליהם ועל מצבם… ואיך זה לגדול במקום כזה… אבל כאשר אתה נכנס ורואה את אותם ילדים, את המדריכים, את החיוך והטוב והנתינה, את האושר על פניהם של הילדים… מבין כמה הזדמנויות ניתנות להם כאן שלא יכלו להשיגם בביתם הדל שבכפרים… הלב מתמלא חזרה. לעיתים הלב עולה על גדותיו ונוזלת דמעה. מתינוקות בני 2-3 ועד מתבגרים ובוגרים, כולל ילדים שנשארו כדי להיות מדריכים בבית היתומים – הם לומדים, רוקדים, אופים, מגדלים הכל בעצמם בחלקות שמאחורי המתחם, מבשלים… הם משחקים, מנגנים, עובדים, מנקים, עוזרים אחד לשני… יש שם כמה מבוגרים אחראיים שרק לראות אותם מעורר השראה – כמה טוב ואכפתיות ודאגה כנה לילדים הללו… זה לא ניכר במילים, אך הילדים והמקום הזה – פשוט מעוררי תקווה! מקום אחד (מני עשרות או מאות בכל מחוז!!) שמשאיר חותם חיובי ואופטימי כ"כ. הפרידה מהילדים מעלה כמה דמעות, חיבוקים, נשיקות, אוחזים לנו ברגליים שלא נלך, תמונות לרוב… בסוף זה קורה, ואנחנו יוצאים משם, עם חיוך גדול הישר ללב.

חוזרים לאופנועים. החיוך עובר לשפתיים וללחיים…

לאחר כשעה קלה של נסיעה אנו נכנסים לאזור עצום של מטעי עץ הגומי. ראינו את המטעים הללו בימים האחרונים, אולם באזור זה הריכוז הוא עצום. מאופק לאופק מטעים של עץ גבוה, גבוה מאוד, בעל גזע דק וארוך ללא ענפים, ולמעלה צמרת לא גדולה ורחבה מדי. יתכן כי הם מגדלים אותם בכוונה כך. המטעים מסודרים בסדר ודיוק מופתי, וכשרוכבים לידם מתגלות שורות שורות (שורות שורות) של עצים, היוצרים מעין חזיון נעים לעיניים – כי כאשר אתה מסתכל בזווית אתה רואה פשוט מטע עצים ורב, אולם כאשר אתה מסתכל בדיוק ב 90 מעלות – כל שורה יש לה עומק של עד… אינסוף, עמוק אל תוך המטע, עד שלא רואים כבר. כך נוצרת תחושת "קצב" מעניינת ונעימה בנסיעה ליד מטעים אלו במבט צד.

הגומי הוא אחד מענפי היצוא והחקלאות החשובים של ויאטנם. אנו נכנסים לאחד המטעים כדי לראות את תהליך ההפקה. הגומי הוא למעשה השרף של העץ: כאשר פוצעם את העץ הוא מתחיל "לדמם" את השרף, שנאסף אל תוך מיכל קטן אליו מנקזים את הנוזל הלבן לפני שהוא מתייבש. כך עולים אט-אט לאורך הגזע וחותכים מקליפתו כל פעם בנקודה גבוהה יותר. באו, המדריך (האלוף והתותח, שמלווה אותנו ומסביר ומתקשר לנו את ויאטנם על גווניה הרבים ותרבותה המיוחדת), מסביר כי לנו כי בשנתיים האחרונות תעשייה זו בויאטנם נמצאת במיתון קשה עקב 'סגירת' הביקוש מסין, מהלך פוליטי שנכפה עליהם עקב סכסוך טריטוריאלי בין השתיים. עד כדי כך שמטעי גומי רבים נעזבו ואינם מטופלים או שהגומי לא מופק בהם מפאת אי-הכדאיות.

מחוץ למטע באו עוצר אותי – "בוא נראה להם את הקסאווה". השורש של הצמח ה'סתמי' הזה שנראה גדל בר לאורך כל הדרך… הוא אחד מ"אבות המזון" כאן בויאטנם (ובמקומות רבים בעולם!). מעין תפוח אדמה, רק עם הרבה פחות טעם. ניתן להפיק ממנו קמח, ניתן לבשל או לטגן במגוון צורות ורטבים (ממש כמו תפוח-אדמה), אבל כנראה המוכר ביותר מבין שימושיו – הוא הטפיוקה. כל-כך הרבה מינים של גידולים ראינו והכרנו (את חלקם לראשונה), טעמנו, והכרנו בטיול הזה בויאטנם.

אנו ממשיכים צפונה כשעה קלה על הכביש הראשי, ומגיעים לאנדרטה נוספת לזכר המלחמה המציגה לראווה טנק ותותח נ"מ אמריקאים, שלל צבא הצפון. מחוץ לעיירה נמצא שדה התעופה של דאק-טו, הידוע בכינויו "פיניקס". השדה הוקם באמצע 67 לבקשת הקולונל בצבא האמריקאי שביקש לתגבר את כוחותיו שעסקו אז במניעת הסתננויות מהצפון באזור. השדה והמפקדה בדאק-טו המשיכו בפעילות מבצעית עד שנת 75, אז כבשו אותו הויאטנמים מידם, לאחר התקפה עזה מהרכס הסמוך (שנקרא Rocket Ridge, על שום הטילים והפגזים שאנשי צבא הצפון הטיחו באמריקאים ממנו). קרבות עזים ניטשו כאן עם הרוגים רבים לשני הצדדים. היום משמש מסלול ההמראה לפעילות מבצעית שונה לגמרי – יבוש אורז ופולי קפה ע"י המקומיים על האספלט החם. אכן מראה היסטורי.

בהמשך היום אנחנו נכנסים לכביש מטריף בינות לכפרים לאורך נהר דאק-רו. מטריףף! חגיגה של רכיבה מהולה בכל טוב הארץ, כפרים, אנשים וחיות, נופים… וכל סוגי הגידולים והצמחים בחלקות הקטנות הפרטיות של הבתים לאורך הנהר… פשוט נפלא. אנחנו עוצרים בעיירה קטנה לארוחת צהריים. האוכל המקומי הויאטנמי הוא מהטובים שטעמתי. הרבה מאוד ירק מבושל. אחד המרכיבים העיקריים מבוא הוא צמח ה morning glory וכמה שהוא פשוט – בבישול רגיל עם קצת מלח וקצת סויה… מעדן. עוף הם גם אוהבים פה מאוד. אורז, סלטים ותבשילים אחרים.. הכל למרכז השולחן. הם לא מכירים תיירים פה, הכל מקומי ואוטנתי.

מיד ביציאה מהכפר ומארוחת הצהריים אנחנו יורדים מהכביש כדי לטעות "אטרקציה" נוספת: גשר תלוי באורך של כמאה מטרים. הגשאים הללו פזורים בכל ויאטנם, בכל מקום וכפר, מעל כל נחל ונהר… אבל את רובם לא הייתי חוצה עם אופנוע, בקושי ברגל, מתנדנדים ורעועים. אך הגשר הזה מאפשר את החוויה. אחד אחד חצינו אותו – חוויה מוזרה שכן הוא מתנדנד קצת. אמנם מוגן יחסית, אך עדיין מלחיץ. בצד השני מסתכלים עלינו בהשתאות ובתדהמה חבורת נערים משחקים כדור-רגל. מה אתם חושבים? ירדנו מהאופנועים לשחק איתם כמובן! לאחד מהם היה אופנוע שהוארך לטובת נשיאת לוגים של עץ. אופנוע ארוךךךך, מוזר ומצחיק, אך נוסע וממלא את ייעודו. גם עליו לקחנו סיבוב קטן, להרגיש. מה שהרגשנו מיד זה שאין ברקסים. בכלל… מילא, היו לנו מרחבים של מגרש כדורגל להשתולל איתו כאוות נפשינו.

מכאן מתחילות הרכיבות במעלה הפאס במשולש הגבולות ויאטנם-קמבודיה-לאוס… מדהימות! מתוך הנהר עולים על מדרונות ההרים המיוערים, ובתוך זמן קצר אתה מוצא את עצמך טובל ביערות עד בלתי נגמרים, עבותים. מה שהיה חלקות מעובדות לאורף הנהר הופך להיות ג'ונגלים שאפילו אור השמש בקושי חודר. בירידה משיא הגובה פתאום אתה מוצא את עצמך במעין חושך מקומי. לפני רגע השמיים היו פתוחים ונקיים ופתאום ערפל סמיך ולחות מטורפת עולה מתוך היער כאד. הכביש מתפתל בתוך הירוק, סבך של עצים ומטפסים… הכל צומח, הכל רטוב ולח בצד הזה… ושיפוע הכביש (יחד עם הראות הלקויה) לא מותיר ברירה – הילוך נמוך, אורות מהבהבים, לאט ובזהירות!

אויש… ואיך שכחתי לכתוב על החתונה?!!

את אוהלי החתונות רואים הרבה בצידי הדרכים. לבנים וורודים, מקושטים… אבל בד"כ ריקים. לפני או אחרי אירוע כלשהו. כמעט תמיד על אם הדרך. הפעם התמזל מזלנו – והחתונה היתה בעיצומה ממש! בלא היסוס עצרתי בצד הכביש והחניתי. "מה, באמת?", "מה, שניכנס?", "אתה חושב שאפשר? שיתנו לנו?"… מסתכלים כל החברה מהוססים, רוצים מאוד אבל מתביישים. אני אקצר לכם את הסיפור: כמעט שלא נתנו לנו לצאת משם!

החתן והכלה לא הבינו כ"כ מה קורה כשכל אור הזרקורים הופנה מהם פתאום לעבר חבורת אופנוענים מוזרה שעצרה פתאום. אחד מבני המשפחה (שיכור כלוט) החליט שאנחנו אורחי הכבוד ומשך אותנו (מילולית, ובחוזקה) אל תוך האוהל הומה האנשים (הומה זה בלשון המעטה, היו שם מאות! צפופים.) והושיב אותנו בשולחן הכבוד ליד הבמה. מיד התחילו להרעיף עלינו את כל מנות האוכל האפשריות, מנות ראשונות, עיקריות, מאזטים, קינוחים, עוד צלחת, עוד מגש… ועוד, ועוד ועוד… כל הסוגים האפשריים, שתיה, ובירות, ואלכוהול מקומי (חמוץ ומגעיל) – אירחו אותנו כיד המלך. גם החתן והכלה כמובן הצטרפו לחגיגת התמונות והשמחה עם האורחים ה"מיוחדים". בד"כ אנחנו מצלמים אותם… אבל פה נהיינו אנחנו ה"סלבס", וכולם באו לצלם ולהצטלם אתנו… המון שמחה, ריקודים ושירה. עלינו גם על הבמה לבקשתם למופע קטן. מנחה האירוע צעק לתוך מיקרופון צעקני שהדהד כל אות וצליל כמו ב איי-איי-איי-איי… וכולם רוצים לגעת, אשכרה לגעת בנו. תמונה, חיבוק, יד, שיער… צוחקים ומצחקקים… שיכורים ושמחים…אדיבים, נעימים, ביישנים, תמימים… היה מיוחד מאוד!

את היום סיימנו כאמור בקאם-דוק במלון דרכים חביב.

זהו. יום אחד (מתוך 13) במסע.
חוויות מדהימות על קצה המזלג מטיול האופנועים בויאטנם – "מסע בדרכים אחוריות".

WhatsApp chat
Powered By junami.co.il