אומנות הטיול על אופנועים
ספיריאנס נוסדה ע" סער ספיר ב 2009, ומאז צמחה וגדלה וקבעה את מקומה במשפחת הרוכבים-המטיילים (בעולם), עם מעל ל 20 יעדים מסביב לכדור – מהמזרח הרחוק ואסיה, דרך אירופה ואפריקה, עד לאפריקה ואמריקה.

חדשות
עקבו אחרינו
GO UP

צלצולי פעמונים בסרדיניה

הדרך אל אומן הפעמונים

Craft-Master Series

בפעם הראשונה שנכנסתי למפעל הפעמונים הביתי של משפחת פלוריס ממש לא ידעתי לקראת מה אני הולך. הגעתי לכפר טונרה שלא במקרה. הוכוונתי לכאן ע"י אומן אחר, יצרן מסיכות העץ המסורתיות (שעליו בפרק אחר). בספר טלפונים ישן ומאובק, ממש כמו פעם – לפי סדר הא'-ב', שרום בכתב יד ועוד כל מיני דפים מסופחים אליו… כזה שרואים שעבדו עליו שנים רבות… כזה שמעלעלים בו עם האגודל המורטבת מרוק ותנועת היד היפה שמדפדפת 4-5 עמודים ואז שוב אל הלשון…

"אה… הנה… זה הוא! דבר איתו ותקבעו – זה יצרן הפעמונים!"

טוב, איני יכול להתחייב שזה מה שהוא אמר שכן איני מבין הרבה איטלקית, ובטח לא 'סרדה' – השפה המדוברת באי סרדיניה. אבל תנועות הגוף של האומן הזקן והנלהב היו די ברורות. הוא הרים את הטלפון והתקשר אליו. הם דיברו (פאצ'ה פיצ'ה) ואח"כ הוא ניסה לומר לי משהו שלא הבנתי…

בכל זאת – קיבלתי את הכתובת של אומן הפעמונים שחיפשתי: קמפנצ'י פלוריס בכפר טונרה.

הדרך אל הכפר משגעת. הכבישים באזור זה הם הטובים ביותר והגבוהים ביותר באי והרכיבה בתוך יערות האלונים מטריפה (גם איכות הכבישים ורמת הפיתולים הגבוהה… סרדיניה זה ממש גן-עדן לאופנוענים, ממש!), נוף ים-תיכוני מפותח מכמות משקעים גבוהה יחסית והכל כ"כ ירוק. אבל להגיע לביתו של אומן הפעמונים – זה לבטח לא היה עולה בחכתי לולא אומן המסכות הידוע פרנקו סאלה.

הגעתי לכפר. הכתובת לא מדויקת בגוגל כמובן, אבל הכפר קטן והאדם הראשון ששאלתי ידע להכווין אותי מיד לבית המדובר.

הופתעתי לגלות שמחכה לי בנו של אומן הפעמונים – מרקו. הייתי יכול לנחש שהוא או עוסק בספורט כלשהו, או עוסק בעבודת כפיים. משהו במבנה הגוף, המבט, העמידה האיתנה ושפת הגוף… איש מוצק, מדויק, בעל עיניים מחושבות אך רגישות וחיוך נעים. הוא סימן לי להמשיך אל החצר האחורית ומשם

נכנסנו למה שנראה כמו מחסן שקוע… ובפנים – וואלה!! סדנת ייצור הפעמונים.

תדהמה! המקום יפהפה ומלאאאא בפעמונים מוזהבים יפהפיים, בגדלים ודגמים שונים. כלי עבודה ישנים, הכל ערום בערימות – מחומרי הגלם, דרך כלי העבודה הרבים, הפעמונים עצמם שמיוצרים בכל שלבי התהליך… אבק, נסורת, שבבי ברזל ומתכת, רצועות עור וכלים כמו במוזיאון… וואו, מדהים. נעתקה נשימתי לכמה שניות.

הבחור דור 8 ליצרני פעמונים בעבודת יד, מספר שהם בין יצרני הפעמונים האחרונים ביבשת!! כן… ממש כך, אולי יש עוד משפחה באזור גרמניה וספק אחת נוספת באחת בולגריה שהוא יודע עליהן. היתכן? שאלתי… והוא הסביר שהפעמונים מסין זולים בהרבה מאלה המיוצרים בעבודת יד. מפעלים מיצרים פעמונים בכמויות והרגו לבעלי המלאכה המיוחדים הללו את משלח ידם בכל רחבי היבשת, וכנראה בעולם כולו. העסק בגרמניה, הוא אומר, מתקיים בעיקר מטעמי "שימור המקצוע" וכגאווה משפחתית, לגבי זה בבולגריה הוא לא יוגע אם הם קיימים… והם, משפחה אחת מכפר קטן שבסרדיניה שמחזיקה את הידע ואת המלאכה הנעלמת הזו הנלחמת כמו דון קישוט בתעשיה ובגלובליזציה ובקפיטליזם… שמעדיפים רגש ונשמה ואיכות ע"פ רווח ועלות ויעילות. ואיכשנו הם מצליחים להתקיים, כיוון שהיום דווקא בעזרת האינטרנט והתקשורת המודרנית הוא מצליח להגיע ליותר ויותר לקוחות מכל רחבי היבשת, שיודעים להעריך את האיכות ורוצים אותה ואת הפעמונים של משפחת פלוריס, לחלקם אפילו חשוב שימור המלאכה והידע ובעבור אלה מוכנים לשלם קצת יותר (נו באמת, כמה הבדל זה כבר לקנות 100 או 200 פעמונים חדשים כאלה או אחרים בשנה לעדר), ומצליח לקיים את העסק המשפחתי. הוא ואביו – איגנציו. האחים האחרים פנו למקצועות אחרים ולעבודה בחוץ.

אז מה כ"כ מיוחד בפעמונים שלכם, אני שואל? ומיד מתחיל ההסבר. הוא מראה לי שלב שלב את העבודה. ממש ממש למן ההתחלה – פלטות מתכת בעובי מילימטרי. הוא לוקח אותה למעין גיליוטינה גדולה וידנית (כמו שחותכים דפים…) וגוזר את הפלך ברוחב הרצוי עם המספריים… אני כבר נמס. לאחר מכן הוא לוקח את הפלך החתוך, משייף אותו היטב כמובן… ואז מכניס אותו לתוך המכונה היחידה בכל החדר – שאחראית לכופף כיפוף גס את הלוח וליצור את צורת הפעמון הראשונית. הוא מסביר בהתנצלות שבכיפוף הפלך אין שום עניין "מקצועי" וכי המכונה הזו פשוט עושה רק את הכיפוף הראשוני הרבה יותר טוב וביעילות אם הם היו עושים את זה ידני (זה שלב שדורש גם מאמץ פיזי רב)… ושרק מהשלב הבא מתחילה העבודה המורכבת יותר, הידנית. מתנצל שלא הכל ב 100% ידני. את הפלך המכופף (לא סגור עדיין) הוא לוקח למעין מוט ברזל מעוקל, מלביש אותו… ו… מתחיל לדפוק בפטיש: דופק, מסובב, 2 דפיקות, מסובב, דופק, מסובב, בודק מקדימה, בודק מאחורה, מלביש שוב על הברזל ודופק שוב – מכה, סיבוב, 2 מכות, סיבוב… מתחיל במלאכת יצירת הפעמון, הצורה, סוגר אותו כל פעם קצת – פעם מימין ופעם משמאל, מקדימה ומאחור, מקטין ומעגל את הפתח יפה יפה בהתאם למידות ולדגם… עכשיו כבר שומעים צלילים של בית מלאכה אמיתי.

הוא מסביר שיש כמה דגמים, 3 בעיקר: לכבשים, לפרות ולעיזים. כל חיה לפי צורת ואופי ההתנהגות, גודלה ומשקלה, האזורים בהם היא מסתובבת, הרדיוס שהיא מתרחקת מן הרועה ו/או העדר… וכיוצ"ב. לדוגמה עיזים צריכות פעמונים "פתוחים" עם צליל שנשמע למרחוק כיוון שהן קופצות ומטיילות הרבה יחסית ולהתרחק לתוך היער, בעוד הפרות יכולות לסחוב פעמונים כבדים יותר אך הן אינן מתרחקות מדי ולכן הצליל מסוג הפעמונים שלהם עמום וסגור יותר. הזכר חשוב בעדר ולו יש צליל שונה כדי שגם הרועה וגם הבהמות יוכלו לזהות ולדעת היכן הוא. בעדרי הכבשים והעיזים זה ממש קריטי להובלה ושליטה בעדר… פעמונים קטנים המצלצלים כל הזמן. גם גודל הפעמון לפי גודל הבהמה ומשקלה. יש לו עשרות פעמונים תלויים על הקיר, מסודרים לפי הדגם והגודל. כמובן שהגודל משפיע גם על הצליל. זה אחד החלקים המעניינים – מסתבר שזו אחת המיומנויות וההתמקצעות שלהם כיצרני פעמונים – להתאים את הצלילים במדויק כדי שיצרו הרמוניה. כשאתם שומעים עדר עיזים משוטט – שימו לב בפעם הבאה כי קיימת הרמוניה של צלילים ויש סדר ומחשבה. זה לא "סתם" איזה צליל שיוצא. הוא מדגים – גודל הפעמון לפי מידה מסוימת, אבל הצליל מעט שונה – הוא דופק קצת מפה, דופק קצת משם, מעקם, מרקע… ומנסה שוב – עכשיו הצליל כבר ממש קרוב. עוד 2-3 דפיקות קטנות ידניות – והפעמון מכוון.

אבל זה לא סוף הסיפור. למעשה פה מתחיל שלב מעניין מאוד: השריפה בתנור. ע"מ לאטום את הפעמון במדויק, לתת לו חוזק ועמידות, גוון זהוב (במקום אפור מתכתי) וגם לשפר את איכות הצליל – השלב האחרון הוא שריפת וחימום בטמפ' של 1200 מעלות צלזיוס!! לשם כך הם מכניסים כמות גדולה של פעמונים לתוך כד חרס מיוחד שהם מזמינים ממפעל יחיד ומיוחד בגרמניה שעוד מייצר כדי חרס באיכות גבוהה שכזו… בין כל הפעמונים ובתוכם דחוסה נסורת מיוחדת (לא כל עץ מתאים… שכחתי במה הם משתמשים), ועוד דבר חשוב הוא הפליז – בשביל הגוון ובשביל איטום הפעמון וציפויו לשיפור עמידות. הם משתמשים לשם כך בתרמילים של

קליעי רובים אותם הם מקבלים בגרושים מבסיסים צבאיים, כפסולת לאחר שימוש וירי. הם מכניסים תרמיל אחד לכל פעמון – כך ממש: התרמילים עשויים פליז – ובטמפרטורה הזו הפליז מותך, הופך לנוזל, ונכנס וממלא את כל החריצים בפעמונים ומצפה אותם. כדי החרס נכנסים לתוך תנור גדול עשוי חרס וחמר גם הוא, בולי עץ מיוחדים חתוכים מחכים לתורם להישרף ולמלא את ייעודם, ומניפות ומאווררים מכוונים כדי להגביר את עוצמת הלהבות. את הכד הם אוטמים בחרס שהם מייצרים במקום, ומשאירים חור קטן אחד כדי שהלחץ יוכל להשתחרר דרכו, ושהבעירה בפנים תהיה יעילה. הם לא מדליקים את התנור כל יום שכן התפעול שלו יקר, ולכן הם עובדים בייצור הפעמונים עד שיהיו להם מספיק פעמונים כדי למלא את כל הכדים שברשותם (יש להם כ מחזיקים 8-10 כדים כאלה, בכל כד הערכה שלי – 30-40 פעמונים בגודל ממוצע) – ואז מפעילים את התנור עבור כולם. כשהכדים בפנים הם מגלגלים אותם כמה פעמים כדי שהפליז יגיע לכל הפינות. ואיך הם יודעים ש 1200 מעלות? לא מכשירי מדידה ולא טכנולוגיות, פשוט לפי צבע הלהבה, ממש כך – היא צריכה להיות ירוקה! לבסוף מוציאים את הכדים, נותנים להם להתקרר ושוברים את פקק החרס מלמעלה.

וואלה… פעמונים Crafted. אחד האחרונים ביבשת. ממש מול העיניים. מדהים ומרגש. אין פעם אחת שאני שם ולא מביא כמה פעמונים חזרה איתי. אני צריך אותם בשביל הילדים… 4 זה כבר עדר (; חחח

WhatsApp chat
Powered By junami.co.il