כאשר נכנסים לעומק הרכס, מגיעים אל אזור גידולי הקנאביס המשמשים לייצור החשיש המרוקאי. מדובר בטרסות אין-סופיות. לאורך קילומטרים רבים כל מדרונות ההרים – שדות מריחואנה. בעונה המתאימה תראו את הצמחים מגיעים לגובה 2 מ' ויותר. לכל מקום שלא תסתכלו.

אמנם החשיש הוא סם אסור במרוקו, אולם איכשהו המרוקאים מצליחים להכיל את העניין. הרי כל אנשי המחוז חיים מזה. כולם קשורים ומתפרנסים איפשהו בתהליך. גם המשטרה אגב, למי ששכח איפה "המציאו" את הבקשיש… חח. אי אפשר לסגור לאוכלוסיה שלמה את מקור הכנסתם. מה גם שזו תעשיה לא רעה – הרי רק חלק קטן מהחשיש המרוקאי המיוצר כאן נשאר במרוקו. רובו עושה את דרכו באופנים כאלה ואחרים לאירופה, איפה שאפשר באמת להרוויח ממנו.

אז הממשלה לא תעשה כלום, המשטרה לא תעשה כלום, והמלך – הוא בכלל אדם מאוד ליברלי המשדר לנתיניו בין השאר באופן מאוד חד וברור – 'איש באמונתו יחיה'. לא מתעסק עם "דעות קדומות" לגבי מה נכון וטוב ומה לא, ובעיקר מתרחק מכאלה שמגיעות מהממסד הדתי המוסלמי (עד כמה שהוא יכול, במדינה מוסלמית…), ועדיין – תופתעו מאוד! איש מיוחד מאוד מלך מרוקו מוחמד ה 6. אהוב ונערץ בזכות, ולא בחסד.

בהמשך הדרך היפהפייה והפתלתלה אני עוצר את הקבוצה בביתו של בחור מרוקאי נחמד שמכניס אותנו למחסן הבית שלו – מפעל ייצור החשיש, בינות לשדות על צלע ההר. הוא מראה לנו בביישנות את הסיר הגדול על הרצפה. הוא לא מתבייש מכך שזה חשיש כמובן (זה הדבר הכי רגיל ונפוץ שם) – פשוט לא כל יום עוצרת אצלם בכפר שיירה של 10-11-12 אופנועי BMW-GS, על רוכביהם המערביים, בחליפות, ומצלמות, וכל הילדים באים… נו, חגיגה. והוא, עבדל-חאק, בחור כפרי נחמד שפגשתי יום אחד בעבר על הדרך כשטיילתי באזור והראה לי קבלת פנים כפרית מרוקאית מהי (וגם את מחסן החשיש שלו…) ומאז אני מגיע אליו מדי שנה לבקר עם קבוצה. לא מדבר אנגלית כמובן, אך המלווה שלנו, נוראדין (האגדי, יבדל לחיים ארוכים, אינשאללה) מתווך את התקשורת איתו.

על הסיר מתוחה רשת בד גמישה שכזו כמו תוף, עליה שמים את החלקים הרלוונטיים בצמח המיובש, ומעליהם מותחים עוד מעין שקית ניילון לסגור את המערכת. הצמח מתייבש ומתפורר וה'אבק' חודר את המסננת לתוך הסיר. בחדר חשוך. הוא פותח את הסיר לעיני כולם… ובפנים – חומר רך, נעים למגע כמו קמח כמעט. יותר גס וכבד, ויותר שמנוני כמובן. מיצוי מכני כמעט לגמרי של החומר הפעיל בצמח. הוא שולח יד ומוציא מלוא החופן, ואז מועך את האבקה בידו, ואז עוד, ועם היד השניה ככה מועך עוד ועוד עד שנוצר כדור קטן ומוצק בהרבה ממקודם – גוש חשיש. הוא נותן לחברה לראות. מריחים, מפוררים קצת, ממוללים ומרגישים. חשיש מרוקאי. CRAFTED.

אני מחזיר לו את הגוש ואומר תודה האירוח והכל, אבל הוא נותן לי חזרה את הגוש ואומר לי בכמה שפות שרק יכול (מרוקאית, ערבית, צרפתית וספרדית! מדהים בשביל כפרי… אבל רק לא באנגלית) – "קח, זה בשבילך!". כמובן שאני שואל אותו "כמה?" חח… הוא מסתכל עלי, לא מבין על מה אני מדבר… ובהינף יד מסמן לי שלא אבלבל את המוח. או שלא אעליב אותו… בשבילך מתנה, מה אתה מקשקש…