נחיתה בהודו

הימים האחרונים בדלהי לפני שהקבוצה נחתה התחילו להימתח ולהתארך יתר על המידה בשבילי. זה היה שילוב של כל הגורמים ביחד: חום הנורא משולב בלחות בלתי נסבלת וזיהום אוויר, הרעש הנורא של צפצפות המכוניות והריקשות, ההודים של ה main bazaar שמציקים לתיירים בלי הרף, הסידורים והריצות כדי להספיק עוד איזה עניין קטן פה ועוד איזו סגירה שם… ובעיקר הציפייה כבר שתנחת הקבוצה והמסע יתחיל.

בשעה 0100 בלילה קבענו עם נהג האוטובוס שיבוא לאסוף אותנו עם הציוד, ויצאנו לשדה תעופה לאסוף את הח'ברה. סוף סוף זה קורה – הנה הם נוחתים, וטיול האופנועים הישראלי הראשון להימלאיה יוצא לדרך. ההתרגשות היתה גדולה.

השעה היתה 0500 בבוקר כשיצאנו לדרך באוטובוס חדיש, נקי וממוזג. סטריליות – זה הרעיון. מאוד היה חשוב לי שנברח בבוקר הזה מדלהי ומההתמודדות עם המראות הקשים של הודו כמה שיותר מהר. לא רציתי שתחושות לא נעימות של שוק, גועל, כעס, פחד… יציפו מי מהאנשים לפני תחילת המסע. בכל זאת, כמה שלא תעטוף אדם בהודו, חדי העין יקלטו פה ושם כמה מראות שיפילו את לסתם התחתונה. וכך קרה. "תגיד, מה זה כל ההומלסים האלה שישנים פה באמצע הרחוב על האי תנועה, או שם בצד ליד הכלבים והפרות על הרצפה… או ליד הזבל???" פתאום שואל אותי מישהו.

"מאיפה אני מתחיל להסביר להם ב-5 וחצי בבוקר, יום ראשון בהודו, את כל התורה (ההודית)???" חשבתי לעצמי. "אני באמת חושב שזה זמן טוב בעיקר להסתכל ולקלוט כמה שיותר מראות, ובהמשך הטיול ניגע בנושאים האלה הרבה ואסביר…" ניסיתי להימנע מאיזו סימטה אפלה, שבסופה ודאי היה מחכה לי איזה שור זועם בדמות מקלחת של שאלות נוספות, "אבל על רגל אחת, הייתי אומר שבהודו, ובעיני ההודים, אין למעשה הרבה הבדל עקרוני בין אדם וחיה (מבחינת ההירארכיה, או הבריאה). לכן יש כאלו (מהמעמדות הנמוכים כמעט תמיד) שנוסף על תנאי מחייה אחרים לא מזהירים במיוחד, גם ישנים ברחוב. הם אינם מתביישים בכך או חושבים שזה לא בסדר, ואף לא יעלו על דעתם לחפש איזה דירה או בית, זול ככל שיהיה. כמו הפרות והכלבים, הם ישנים היכן שהם כשיורד הליל. לכן הם לא הומלסים במובן הרגיל של המילה, אפילו שאין להם קורת גג לגור וללון תחתה".

השור הזועם הביט בי מקצה הסמטה האפלה, לא כ"כ מבין את כוונותי. מבולבל, הוא זנח את המתקפה נוכח המראות המתחלפים בחלון.

היו עוד כמה אירועים נקודתיים כאלו, אולם מירב התמיהה היתה, איך לא – על כמות המשאיות הפוקדות את עורקי התחבורה בכניסה לדלהי. אין סוף למשאיות, והכמות נראית פשוט בלתי אפשרית…!

הכבישים היו ריקים יחסית בכיוון היציאה מדלהי, ולקח לנו רק קצת יותר משעה לחצות את העיר ולעלות על הכביש המהיר לכיוון צפון.

איזה משוגעים אלה…

למעשה רק אחרי העצירה לארוחת בוקר, כשהיינו צריכים לרדת מהכביש המהיר (4 נתיבים, חד סיטרי) לכביש פחות ראשי (דו-סיטרי ברוחב כולל של נתיב וחצי) התחיל האקשן באוטובוס. המפגש עם הנהיגה ההודית והכבישים ההודים הכה את התמימים, וגם את הפחות תמימים, בשוק מוחלט.

נהג האוטובוס שלנו מחליט לצאת לעקיפה שגרתית למדי, כשמולו רק איזה טוסטוס קטן נוסע על המילימטר האחרון של הכביש לפני השול (הלא סלול). העיניים נפקחות, "מה הוא עושה???", "איזה משוגע יא-ווראדי…!". בשניה האחרונה נהג הטוסטוס יורד לשול, בלי לצפצף, בלי הבהובי אורות, בלי ידיים וסימנים או עצבים. אנחת רווחה של כל האוויר שנעצר בריאות משך כמה שניות נשמעת באוטובוס, מלווה בצחוק שאומר – "בוא'נה, איזה משוגעים אלה…".

מרגע זה העיניים כולן היו מופנות קדימה אל החלון הקדמי והדרך, עוקבות בדריכות אחר תנועות הנהג כשהוא מתמרן את האוטובוס בכביש הצר, כשמסביב משתוללת המולת דרכים הודית טיפוסית: ילדים רצים בכפרים, עגלות בצידי הדרך, עצים שנפלו, אוטובוסים באים ממול, אוטובוסים עוקפים ממול, אנחנו עוקפים כשאוטובוסים מכוניות ואופנועים ממול, פרות וכלבים, בורות ואבנים, והמולת צפצפות וצופרי אוויר שקובעת – מי שגדול וחזק יותר לו הדרך, והקטנים והחלשים ירדו לשוליים ויפנו אותה מפניו. אין נתיבים, אין שלי שלך, שוליים זה חלק מהכביש, לעקוף כשהנתיב מולך לא פנוי זאת לא בעיה, והנהג הוא לא מניאק.

זכות קדימה זה מושג שלא קיים. במקום זה יש תחומי אחריות: מה שקדימה הוא באחריותי, וכל השאר, באחריות מי שאני בקדימה שלו (תודו שיש בזה הגיון – הרי רכב נע 'קדימה' בלבד). יוצא שההודים נעשו אשפים בחישוב וניבוי של וקטורי תנועה ונקודות מפגש עתידיות בין כלי רכב, וגם אשפים בלמנוע את ההתנגשות תוך תמרון ונהיגה במרחקים של סנטימטרים ספורים בין כלי רכב אחד למשנהו. כך הם יוצרים מכל כביש צר עורק תחבורה ראשי בו יכולים להידחס אוטובוס שעוקף ג'יפ, עם משאית ממול שירדה מעט לשוליים בדיוק בשנייה האחרונה ובדיוק כמה שהיתה צריכה (ולא ס"מ אחד נוסף), כדי לתת לאיזה טוסטוס לעקוף אותה על השול לפני שהוא יתנגש בעגלה עמוסת חציר שדוחף איזה הודי צנום מהשדה לכיוון ביתו שבכפר… מה הפלא שבהודו הצופר חשוב יותר מברקס?!

אשפים או לא, היו על הכביש הזה גם 2 משאיות הפוכות, ועוד 2 ג'יפים שהתנגשו חזיתית. לאחד האנשים נפל פתאום האסימון – "בוא'נה, אנחנו הולכים לרכב פה בתנועה הזאת… פעם הבאה זה אנחנו על האופנוע…".

האופנועים

הגענו לצ'אנדיגר. בחניה של המלון חיכו האופנועים. עלינו לחדרים לשים את המזוודות, אולי לחטוף איזו שטיפה קלה… אבל עוד לפני שהספקתי לסיים את כל המנהלות, פתאום אני שם לב שמכיוון החניה אני שומע את צלילי מנוע האנפילד. פם-פם-פם יפה ונקי כזה, שהולך ומתגבר לכיווני. אחד הח'ברה פשוט לא יכול היה עוד לחכות והלך מיד לאופנועים כדי "לבדוק" אותם.

אופנועי האנפילד מקורם באנגליה כמובן, והבריטים במרוצת השנים (החל משנות ה 50), הקימו מפעלים בהודו להרכבה ואספקה לצבא ההודי. בזמן שבאנגליה הלכה ודעכה החברה עד לסגירה מוחלטת של המפעל ופס הייצור בשנות ה 70, בהודו היא התפתחה וגדלה, וזכתה למעשה בעצמאות ובלעדיות על ייצור האופנועים מדגם Bullet (הדגם היחיד שהיה מיוצר בהודו). בשנות ה 90 קיבלה החברה דחיפה כשקונצרן Eicher קנה אותה, שינה את שמה ל Royal Enfield India, והכניס כמה שיפורים – בינהם דגם עם מנוע מוגדל – 500cc (עד אז 350cc). כל האופנועים שלנו (16 במספר, כולל אופנוע חלופי) היו עם המנוע הגדול.

עם זאת – הטכנולוגיה שבה נבנו האופנועים הללו היא טכנולוגיה של שנות ה 70 – מתלים, גיר, מנוע, קרבורטור, חשמל, תכנון שלדה… וכיוצ"ב – הכל כמו בספרי ילדים. זה בערך כמו ה BSA שהיה לפני 30-40 שנה בארץ, באמת! אפילו רמת הגימור והעבודה היא של שנות ה 70 – מתכות גרועות, הלחמות, חיבורי חשמל, צמיגים צרים, מושבים, הנדסת אנוש (? מה זה בכלל ?).

דבר אחד היה משופר באופנועים, וזה חידוש שנכנס בהודו לפני 5-6 שנים – מעצור דיסק קדמי (במקום תוף, שעדיין מותקן על כולם בגלגל האחורי), מטעמי בטיחות כמובן.

"אתה בטוח שהגרוטאה הזאת תסחב שני אנשים בהימלאיה??", "זה מה שאנחנו רוכבים עליו??", "הוא יחזיק מעמד??". אלו ועוד מגוון שאלות תמיהה נוספות בסגנון נחתו עלי ברגע שהרוכבים ראו והתניעו את הכלים.

"לא רק שאני בטוח, אני גם אשאל אתכם מה אתם חושבים כשנחזור בדיוק לכאן כדי להחזיר את האופנועים בסוף הטיול, כדי להיות בטוח שגם אתם השתכנעתם…". ניסיתי להרגיע, אבל התדהמה היתה גדולה. שחררתי ואמרתי לעצמי שהזמן יעשה את שלו.

בדיוק אז הגיע מר פאוואן, בעליהם של האופנועים ששכרנו, וקרא לכולם להצטרף אליו ל"פוג'ה" (טקס פולחני הודי) להצלחת המסע וחזרת כל הרוכבים (והאופנועים) הביתה בשלום. לאחר שפיזר פרחים, ממתקים הודים ושאר מנחות על כל אופנוע ואופנוע, החל במלמול של מנטרות ידועות בהינדי, שיבטיחו את הצלחת הטיול וכל הנ"ל, בעזרתם של האלים כמובן.

לא כולם הסכימו לאכול מן המנחה ש"החזירו" לנו האלים לאחר הטקס לצורך השלמתו, כי היה זה בדיוק 9 באב. הודינו למר פאוואן על הברכה, ועברנו ל"תפילת הדרך" בנוסח קצת יותר מוכר.

חשבתי לעצמי שעכשיו כשהכוחות העליונים של שתי התרבויות העתיקות ביותר בעולם שומרים עלינו בדרכנו… מה זה משנה בכלל על איזה אופנועים אנחנו נוסעים?! גם 'קורקינט' יסיים את המסלול!

ניסוי כלים (ורוכבים)

לפני היציאה לסיבוב בעיר, דיברנו קצת על נהלי נסיעה בשיירה, ועוד הרבה על התנועה ההודית ואיך להבין אותה ולהשתלב בה, ויצאנו לסיבוב בעיר לשם תרגול הנסיעה לפני שיוצאים ממש למסע. כמצופה, כמה אנשים הלכו לאיבוד בעיר (סליחה, נסעו בנתיב אחר מזה שנסע בו המוביל…). שלא כמצופה, זה קרה אחרי ליותר מדי אופנועים ומהר מדי (חצי מהקבוצה, אחרי בדיוק דקה וחצי).

זה לא קל להתרגל פתאום לכ"כ הרבה דברים הפוכים ושונים: הגיר ברגל ימין הברקס רגל בצד שמאל הילוך ראשון למעלה, וכל השאר (עוד 3 סה"כ) למטה, הנהיגה בצד שמאל של הכביש (כמו באנגליה), ובעיקר – ההשתלבות בתנועה ההודית! צ'אנדיגר היא עיר שנבנתה בשנות ה 50 ותוכננה ע"י אדריכל צרפתי, ולכן היא מחולקת ל"סקטורים" המתוחמים ברחובות שתי וערב, ובכל צומת גדולה בפינת 4 סקטורים יש ככר גדולה. ככרות זה החלק הכי קשה ברכיבה בצד שמאל, והחלק הכי קשה בהשתלבות בתנועה ההודית! אם תיקחו ברצינות את דברי ש"אין זכות קדימה" ושהדבר היחיד שמשנה הוא 'וקטורי התנועה' ומי 'קדימה' למי (מילולית), ותשלבו את זה עם כניסה לכיכר תנועה מרובת נתיבים שהכל בה קורה הפוך… אולי תתחילו להבין.

כל הבלגאן קרה בכיכר הראשונה שהגענו אליה. אנוכי (המוביל) ועוד 5-6 אופנועים פנינו ימינה, עוד 4-5 המשיכו ישר, וכמה הצליחו אפילו לפנות שמאלה, ועוד להמשיך ובכיכר הבאה לפנות שוב שמאלה. שם גם נכבה להם האופנוע ולא התניע, והם עצרו עד שיגיע כוח החילוץ. אספנו את כולם חזרה למגרש החניה של המלון ותדרכנו בשנית.

בפעם השניה שיצאנו, זה כבר נראה אחרת. לאט לאט הרגשתי איך הח'ברה מקבלים יותר ויותר בטחון, ומבינים שהשד ההודי לא נורא כ"כ. למעשה, זה אפילו די כיף – הרבה יותר רכיבה והרבה פחות חשיבה. הרכיבה בהודו היא הרבה יותר אינסטינקטיבית, אינטואיטיבית, זורמת וטבעית, והרבה פחות מוגדרת, חשיבתית, 'חוקית' ועוצרת מבמערב. זה כמו לתת לחבורה של 20 ילדים קטנים לסוע באופניים במגרש ליד הבית (בלי הורים). תדמיינו איך זה ייראה… ככה בערך זה נראה שם. ומי שהיה וראה, יודע עד כמה ההודים ילדותיים ותמימים בהרבה מובנים. בעיקר תמימים במובן הזה שחוקים אצלם, איך לומר… זה לא תורה מסיני. אבל לזה עוד נגיע בהמשך. מוקדם מדי…

חזרנו למלון, התקלחנו, ונפגשנו במסעדת המלון לארוחת ערב ראשונה. כשחזרנו לחדרים לישון לקראת יום הנסיעה הראשון מחר, גילינו שבמלון יש חגיגה גדולה – חתונה הודית פנג'בית (חבל הארץ בהודו בו ממוקמת צ'אנדיגר) עפ"י מיטב המסורת. כמובן שברגע שראו אותנו, מיד הוזמנו אחר כבוד לקחת חלק בשמחה. חלק נשארו לטקס ולצלם את החתן והכלה. לאחר שעה קלה עברה החגיגה הישר מתחת לחדרינו במלון – וכעת, בניצוחו של DJ ומערכת רמקולים עצבנית ביותר, עבר מוקד הרעש הישר מתחת לחלוננו. הספקנו ליהנות ממוזיקה פנג'בית קצבית ומרקידה משך זמן מה, אבל אז ירד השלטר על מערכת השמע והאורחים, והם התפזרו לאיטם. גם אנחנו.

יום ראשון של הרכיבה

יצאנו לדרך בבוקר. למרות שתכנית הרכיבה שלנו לא היתה עמוסה והדרך לא ארוכה במיוחד, בכל זאת מדובר ברכיבה הראשונה של רוב הרוכבים בהודו, ושלנו כקבוצה, ורציתי להשאיר 'ספיירים' לכל מקרה שלא יקרה. חוץ מזה חששתי קצת מגשם באזור היעד שלנו – אזור שעל בסיס כמעט קבוע יומי מקבל שטיפה כלשהי בשעות אחה"צ.

היציאה מצ'נדיגר עברה בשלום ועלינו על הכביש הראשי. חצי שעה של נסיעה בפיח ובחום היחסי, וכבר מתחילים לראות את גבעות 'שפלת ההימלאיה' ולטפס עליהם, ועוד חצי שעה כבר מרגישים את ההבדל המשמעותי באוויר ובטמפרטורה שצנחה ב 3-4 מעלות לפחות. הכבישים, מרגע שהתחלנו לטפס, היו דלים יחסית בתנועה, ובין עקיפה לעקיפה של המשאיות המזדחלות אפשר היה לתת קצת גז ולבדוק את האופנוע בפיתולים הנחמדים.

הנוף התחיל להתהוות עם כל דקה של טיפוס ואחרי כל פיתול. ג'ונגלים ויערות עד עבותים מסביב, על מדרונות ההרים בתים כפריים פזורים – מנקדים את הירוק נקודות נקודות בצבעים, וחלקות חקלאיות קטנות סביבם בטראסות יוצרות מרקם של 'טלאים' בגוונים שונים. היה זה זמן טוב לעצירת צ'אי (תה הודי), באיזו פינה נחמדה.

בלי ספק זה היה יום טוב לתחילת הרכיבה מבחינת המז"א שקיבלנו. הראות אמנם לא היתה מדהימה, אבל כבר אפשר היה להבין את סדרי הגודל והמימדים של ההרים הללו, שאנו נוסעים אך בשיפוליהם. עמקים מדהימים היו נפערים תחתינו ככל שהעמקנו והמשכנו לכיוון שימלה. בכל פעם היינו עוברים איזה קו רכס, רק כדי לגלות שהעמק מהצד השני עמוק יותר, וההרים שם גבוהים וגדולים יותר.

הח'ברה התמודדו יפה עם כל המכשלות המדוברות, והשיירה התנהלה בקצב טוב. כך המשכנו לנו בנסיעה הררית על כבישים מתפתלים די טובים (רוב הדרך יש אפילו איזה קו הפרדה מקווקו באמצע הכביש), בגבהים של בין 1500 ל 2500 מ', עם נופים מדהימים של 'גבעות' הימלאיה הירוקות.

לקראת שימלה, בקטע כביש טוב יחסית, הרשיתי לעצמי להעלות את המהירות מ 45-50, לאזור 50-60 קמ"ש.

שימלה

שימלה היא עיירה שנבנתה ופותחה ע"י הבריטים כעיירת נופש שתהיה להם מפלט מהחום הכבד השורר בהודו של 'מטה'. מאוחר יותר לקראת סוף המאה ה 19 הם קבעו בה אף את "בירת הקיץ" שלהם וממנה ניהלו את כל ענייניהם (הודו אז היתה תחת מנדט בריטי) בתקופת הקיץ, במקום כלכותה. כך הפכה שימלה והתפתחה כעיירה בריטית למדי. מראה מצחיק ומוזר משהו בנוף ההודי הכפרי של ההימלאיה – אחוזות פאר, מגרשי גולף וטניס, אולמות תיאטרון, בתים בסגנון אירופי ממש… וכיוצ"ב. אם הייתם מוציאים את ההודים ממנה, היה אפשר בקלות לחשוב שהתמונות שלנו מאותו יום השתרבבו לאלבום בטעות מאיזה טיול באנגליה.

שימלה ממוקמת על קו הרכס הגבוה ביותר באזור, בגובה של 2500 מ', והמלון שלנו היה ממוקם ממש למעלה על קו הרכס, צופה לשני הכיוונים. אם רק לא היו עננים… היה אפשר לראות משהו.

למעשה, אחרי שהתקלחנו ויצאנו לעיר התחיל מבול מטורף! עמדנו איזה רבע שעה תחת איזה קורת גג קטנה שאיזה 150-200 הודים הצליחו להידחס תחתה. אח"כ המשכנו קצת, אבל הוא תפס אותנו שוב. הפעם נכנסנו לבית קפה משובח, משהו שרק במקומות מאוד תיירותיים בהודו אפשר למצוא, ושלבטח לא יהיה ב 8 ימים הקרובים, עד מנאלי. כן, שימלה היא אחד מיעדי התיירות החשובים של צפון הודו וההימלאיה, ולכן אפשר למצוא בה גם חנויות ומסעדות בסטנדרטים מערביים כמעט. אבל מה… עם נגיעות הודיות. לדוגמא – במקדונלד לא תמצאו למעשה בורגר, אלא רק מק-צ'יקן (ההודים לא אוכלים בשר בקר), או שבדומינוס-פיצה ברוב שילובי התוספות המוצעים יהיה גם צ'ילי חריף (והם שמים אותו בכמויות…).

חזרנו למלון לקבלת שבת. יין, צ'פאטי במקום חלה (מאושר ע"י הרבנות הראשית של דלהי – בית חב"ד), ואוכל הודי מ ש ו ב ח. כשיצאנו לסיגריה אחרי הארוחה כבר התפזרו העננים לגמרי, והאוויר היה כ"כ נקי, שהיה אפשר לראות אורות כ"כ רחוקים על איזו צלע הר באופק. שמחתי בלב, כי ידעתי שמחר תהיה לנו ראות מטורפת בדרך.

קוף אחרי בן-אדם

בבוקר היום השני לרכיבה, בדרך החוצה משימלה, עוד טיפסנו במעלה כביש צר ופתלתל ביער לכיוון הפסגה הגבוהה ביותר של שימלה – "גבעת ג'אקו", שעליה מקדש לאל הקוף – "האנומן". זהו מקדש מפורסם ויפה, ומהגבעה יש נוף מדהים לכל הכיוונים. כשטיפסנו במדרגות למקדש, קיבלנו מהמקומיים אזהרות לגבי מידת חוצפתם ותוקפנותם של הקופים, שכנראה חיים במקום זה תחת 'חסותו' של האל המדובר, ומקבלים כבוד רב (מדי, אולי) מבני האדם – ופשוט אינם מפחדים. נכנסנו למקדש להתרשם מסגנון המקדשים, הפסלים, ראינו (חלקנו אף ביצע) פוג'ה – טקס העלאת מנחה לאל בעזרתו של בראהמין (כהן הודי) וכיוצ"ב. בדרך חזרה לאופנועים, אחד הקופים זינק על גבו של גיורא, ובתנועה מהירה לקח לו את המשקפיים. לפני שהספקנו להגיד "האנומן", הוא כבר היה על איזה עץ גבוה.

מה עושים?? עוד לפני שהספקנו להעלות ולו בדל קטן של רעיון שיפתור את התסבוכת, קפץ לעזרתנו איזה הודי, שהיה מוכר "מנחות" (סוכריות קטנות שמשתמשים בהם בפולחן במקדש) לעולי הרגל בכניסה למקדש. הוא רץ אל מתחת לעץ כשבידו שתי שקיות של סוכריות, והתחיל לזרוק אותן על הקוף. בהתחלה נראה היה שהקוף לא כ"כ הבין מה הוא רוצה ממנו. לבסוף תפס את הטריק – זרק את המשקפיים למטה והחל אוסף את הסוכריות. שמחה גדולה. שילמנו לבחור ביד נדיבה (מאוד!) על השירות והסוכריות והתכוננו ליציאה.

בדיוק אז התחילה איזו מריבה של קופים באזור, ואחד מהם קפץ על האופנוע שלי. האופנוע נפל ורגלית שמאל נשברה. לא נורא – נסיעה קצרה במורד הכביש הפתלתל למקום בו ג'יפ הליווי עם המכונאים מחכה, ועוד לפני שכולם הספיקו לרדת את הקטע הקצר הרגלית היתה כבר תוקנה. אז גם זרק מישהו את הרעיון שסיפור המעשה עם הקוף לא היה אלא טריק של מוכר המנחות, עם קוף מאומן…

נוף הרים צלול כיין

אחרי המקדש יצאנו בעצם לדרך. קטע הכביש הראשון היה כ"כ יפה, והאוויר היה כ"כ נקי, שזה קשה לרכב מרוב שהעיניים לא רוצות לעזוב את הנוף. זה כמו שלוקחים אוויר לריאות כמה שאפשר… ואפילו עוד קצת… אבל זה פשוט מרגיש לא מספיק ורוצים עוד – כך עם הנופים הללו. היתה ראות מעולה והכביש התפתל לו בהנאה על קו הרכס, בגובה של כ 2000 מ', עובר מצד לצד של הרכס – פעם לנוף מצפון, ופעם מדרום. העמקים והמדרונות תחתינו היו אדירים, וההרים בצד השני, למרות ריחוקם, נראו בבירור ובצלילות. כל בית, כל עץ, שביל, פרה, עופות דורסים שחגו מעלינו (ומתחתינו…) – הכל היה כ"כ חי, טרי, צלול. לפעמים בצל של יערות ארזים מדהימים, לפעמים עוברים דרך איזה כפר קטן שהטרסות שלו תחתינו בכזו תלילות שיש 3-4-5 מ' בין מדרגה לזאת שתחתיה… והכל תוך כדי נסיעה שלווה ואיטית, עם אין-סוף פיתולים מתונים, בקטע של שעתיים כמעט בלי תנועה פרט אלינו על הכביש.

הגענו ל'נרקנדה' – עיירה על צומת דרכים, שממנה התחלנו את הירידה הגדולה לכיוון נהר הסאטלג', אי-שם למטה. לא נראה כמו יותר מדי מרחק לגמוע.

אז זהו, שבהימלאיה פועלים כמה גורמים יחדיו שגורמים לתעתועי מידות ומרחקים. האוויר הצלול כ"כ, גורם להכל להראות חד ומפוקס יותר, והמוח שלנו שרגיל לפיח, אבק, לחות וראות ירודה, עושה מעין חישוב המותנה בגורמים הללו… ומגיע למסקנה שגוייה… שמדובר במרחק קצר יותר ממה שהוא באמת. מתווסף לזה הגודל היחסי של הטופוגרפיה, וגם כאן אנו והמוח הפרימיטיבי שלנו טועים ומתבלבלים – במקום להבין שמדובר בהרים הגבוהים בעולם ולהתכוונן בהתאם, אנו חושבים עפ"י אמות מידה של "הר הכרמל", או לכל היותר "החרמון". וכך אנו חושבים שהתרוממות של 4 ק"מ במרחק אווירי של 30 ק"מ מאיתנו, היא בעצם התרוממות של 2 ק"מ במרחק אווירי של 15 ק"מ. התאמה למוכר.

האדיר שבנהרות ההימלאיה – הסטלג'

וכך, התחלנו בירידה מפותלת וארוכה שנמשכה קרוב לשעה. אתה פשוט יורד ויורד ויורד ויורד ויורד… וזה לא נגמר. כשהגענו למטה נעשה כ"כ חם שהיינו חייבים לעצור להשיל מעלינו כמה שכבות של ביגוד.

זהו נהר הסאטלג'! הנהר הגדול ביותר שמנקז את מדינת הימאצ'אל פרדש. זהו גם הנהר המהיר ביותר והמסוכן ביותר בהימלאיה, הזורם בתלילות מנקודת המוצא שלו ברמה הטיבטית בגובה 4500 מ' לערך, עד ליציאתו מההימלאיה למישורים בגובה 400 מ', כשבחלק המסוכן והמהיר ביותר שלו הוא יורד 1000 מ' בערך תוך פחות מ 40 ק"מ!! אנחנו הולכים לרכב במעלה הנהר הזה משך 3 ימי רכיבה, עד לנקודה בה להמשיך איתו – משמעו לחצות את הגבול לסין (לא בטיול הזה…). שם נעזוב אותו צפונה על אחד מיובליו. זהו נהר כ"כ אימתני ועוצמתי, שהוא היחיד שהצליח לחצוב לו מעבר דרך הרכס המרכזי של ההימלאיה. ממש חוצה את ההתרוממות מצפון מזרח לדרום מערב. אין עוד אף נהר שהצליח להתמודד עם המחסום האדיר הזה – גוש ההתרוממות הנקרא הימלאיה, והשאר פשוט "העדיפו" לזרום להם בין הרכסים, ומצאו מילוט פה ושם ביניהם.

הכביש למטה רחב וטוב, ונראה ממש שחידשו אותו לא מזמן. מכיוון שכך, ובגלל שהחום הפך להיות כבר מעיק, רכבנו קצת יותר מהר, לקבל קצת רוח. כשאני אומר "מהר" אני מתכוון ל… 70 קמ"ש. הכל יחסי. למעשה, חוץ מביום האחרון ממש של המסע, זו היתה המהירות הגבוהה ביותר שנסענו בה. פשוט אי אפשר יותר מזה בכבישי ההימלאיה. לשם השוואה, בסוף אותו יום פנינו לכביש צדדי המטפס במעלה ההר 17 ק"מ עד ליעדנו – סאראהן. הכביש צר כ"כ, שבמקומות מסוימים אם באות 2 מכוניות, אחת מהן תעצור, ואם בא כלי רכב יותר גדול – צריך לתמרן את המעבר. המהירות הממוצעת בכביש כזה היא בסביבות ה 35 קמ"ש.

הגענו לסאראהן למלון שכולו נוף! כמו תלוי על המדרון באויר. לכל חדר היתה מרפסת על הנוף הבלתי נתפס הזה של שעת שקיעה אל מול העמק האדיר הזה, וההרים בצד השני, זרועים כ"כ הרבה בתים קטנים, כפרים, שדות וחלקות מעובדים, ומים בכל מקום.

דרמינדר הראשון

בינתיים התחילו 2 המכונאים שלנו (בראשות דרמינדר הראשון, האחד והיחיד) לעבוד על האופנועים ולתקן חלק מהתקלות. ממש לפני הארוחה מגיע אלי דרמינדר לבקש פנס. "מה קרה?" שאלתי. "שום דבר… רק צריכים לסיים איזה טיפול באחד האופנועים, וכבר מחשיך…" הוא עונה בצניעות, כמקובל אצל ההודים. כשיצאתי החוצה, ראיתי אותו ואת עוזרו יושבים ליד אופנוע שהם פירקו לו את הראש מנוע… להחליף את האטם. כולם יצאו לצלם את האטרקציה – 2 מכונאים הודים מחליפים אטם ראש מנוע עם פנס ראש באמצע הלילה. אחרי הארוחה, כשיצאנו לראות איך מתקדם, ראינו אותם בדיוק מתניעים את האופנוע, ועושים כיוונים אחרונים למנוע. סה"כ שעה וחצי של עבודה, והאופנוע שוב היה מוכן מתוקן, מבריק ומצוחצח, עומד למסדר המפקד יחד עם שאר האופנועים, לקבל פני הרוכבים בבוקר למחרת. זה היה ה"מפגש" הראשון שלנו עם הבחור המהולל הזה. ככה זה כשאתה חי את האופנוע הזה מגיל 12 ומכיר בו כל בורג כל קפיץ וכל תקלה.

 לכל הרוחות והשדים

בבוקרו של היום השלישי הלכנו לראות ולשמוע את פוג'ת הבוקר (פולחן הודי) במקדש המפורסם והחשוב מאוד – מקדש "בהימה-קאלי", המוקדש לאלה הנוראה השחורה, מגינת העמק ומחסלת השדים, אלת הזמן והמוות. סיפורים רבים שזורים סביב אלה זו, שהיא אחת הייצוגים של האלה הראשית במיתולוגיה ההודית, הצד הנשי של האל "שיווה" הידוע והחשוב. מקדש זה יפהפה והארכיטקטורה מושפעת מסגנון הבנייה הטיבטי בעץ, כיוון שבעמק הזה עובר נתיב הסחר בין הודו לטיבט. הטקס התחיל – התופים רעמו והפעמונים צילצלו, ולנו הלבישו מעין כובע כתום מצחיק שרק איתו מותר להיכנס למקדש. סיימנו את הסיבוב בתוך המקדש, אמרנו שלום יפה לאלה, שתשמור עלינו בדרכנו, וחזרנו לאופנועים.

היום היה יום בסימן תהומות. במקטע זה הנהר הגדול – הסטלג', חופר ומתחתר בהרים בצורה עמוקה וחזקה משני צדדיו. כאן רואים, שומעים ומרגישים את עוצמות הטבע והמים. כאן פורץ הנהר וחותך ברכס "ראש בראש", וזורם בשיפוע מדהים בתלילותו (כק"מ גובה, על כ 40 ק"מ בקו אוירי) והוא שוצף וגועש בעוצמות שלא יאמנו! בניית הכביש נעשתה לכן בתוך מצוקים שמזדקרים לעיתים לגבהים של 400-500 מ' מעל אפיק הנהר, ותלילות בלתי נתפסת של המדרונות, שגורמת באזור הזה למפולות סלעים ובוץ רבות, בייחוד בתקופת הגשמים. לא בכדי נקראת דרך זו "דרך המוות" של הודו (כגון זו של בוליביה), שכן היא אחת הדרכים המסוכנות הגורפות מספר נפגעים והרוגים מדי שנה. מרוב תלילות וסכנות ניסו הבריטים לשתול באזורים אלו יערות מחטניים על המדרונות (אורנים, דומים מאוד לשלנו), ע"מ לייצר אחיזת קרקע טובה יותר… אלה שאין לאלו יכולת אמיתית אל מול עוצמות הטבע האדירות. אין ספק שהאלה קאלי הגנה עלינו בדרכינו מן השדים והרוחות, ואנו צלחנו את הדרך בבטחון ובהנאה מרובה. שאפו לחיל ההנדסה ההודי – יחידת כבישי הגבול (BR – border roads) שסללה את הכביש המיוחד בחלק זה.

כוסית וויסקי… לכבוד שיווה

הגענו ל"קלפה" בערב. קלפה יושבת בדיוק מול ההתרוממות האדירה של המאסיב הקרוי "קינור-קאילש", שמהווה חלק מרכס ההימלאיה הראשי, עם פסגה בגובה 6470 מ'. ההר קינור קאילש (6050 מ') קדוש ביותר להודים, והוא מקום מושבו של האל שיווה – אחד משלושת האלים הראשיים במיתולוגיה ההודית, האחראי בעצם על ההרס וההתחדשות ביקום וקיומו, מאסטר היוגה, אל הכוח והאון, שליט המוות והזמן… ועוד תארים רבים וחשובים. פעם בשנה, בחודש מסוים, מגיעים הודים רבים להקיף את ההר, דבר הנחשב לסגולה רבת עוצמה. מקלפה, רואים את ההתרוממות הזו החדה, האדירה, התלולה, רבת ההוד… ממש מול העיניים. מלמטה (2200 מ' לערך) עד למעלה (כמעט 6500 מ')! מעל 4 ק"מ של התרוממות אדירים, עם פסגות אימתניות ומושלגות. בערב חגגנו והרמנו כוסית (ועוד אחת, ועוד אחת…) אל מול הנוף הנהדר ממרפסת המלון שלנו. אח"כ עלה הירח הכמעט מלא מאחורי ההר, כמו בתמונה, או חלום. אז הרמנו עוד כוסית.

הבירוקרטיה ההודית, ושיעור חשוב

ביום השלישי עשינו את דרכינו באזור, ונכנסנו לעמק סנגלה, בו זורם נהר הבספה הכחול והיפה. זהו אחד העמקים היפים ביותר בהימלאיה, העולה ומטפס על נתיב הסחר הקדום בין הודו וטיבט על לכפר האחרון על הציר בגובה 3600 מ', אלא שמפאת איזו בירוקרטיה הודית, נאלצנו לנסוע רק עד חצי הדרך ולשוב על עקבותינו לעיר המחוז הקרובה ע"מ להוציא אישורי מעבר להמשך המסע. האישורים ניתנים לכל אחד בלא כל בעיה, ונועדו למטיילים הרוצים לטייל באזורים הסמוכים לגבול עם סין, הנמצאים תחת שליטה צבאית. היינו תשושים מ 4 ימים רצופים של רכיבה לא קלה, ובעוד שהניירת עוברת מחדר לחדר, מפקיד א' לפקיד ב' במשרדים מעל, הח'ברה פשוט נפלו שדודים ונרדמו שם על הרצפה והמדרכה והספסלים. מדהים איך הח'ברה התאימו עצמם למציאות ההודית, והפנימו שני דברים חשובים על הודו: שאי אפשר לעמוד כל היום עם סטופר ולחשוב על הזמן, כי אין להם להודים תחושת זמן כפי שלנו יש במערב, והדבר הכי טוב לעשות הוא באמת פשוט לחכות שם ככה סתם. ודבר שני – שהבינו שמותר, באמת מותר, לעשות את מה שהגוף והנפש רוצים – לישון! אפילו שזה מצריך להישכב כך על הארץ, בחוץ מתחת לבנייני ממשלה, מול הרחוב והאנשים. כי אין מי שיסתכל עליהם בעין עקומה או יגיד להם (או אפילו יחשוב) שזה לא בסדר וזה מוזר לאנשים בגילם או במעמדם. זה דבר מאוד נורמאלי ושכיח בהודו לישון ולשכב היכן שאתה – על הארץ, בתוך רכבך, על הקרש של הדוכן שלך, או בכל מקום שיחפוץ לבבך. בכלל בהודו – מותר, ואולי אף רצוי וצריך… פשוט "להיות".

כך העברנו 3-4 שעות, שבסופם קיבלנו את האישורים המיוחלים, וחזרנו למלון למנוחה אמיתית.

ירוק וחום – חוצים את הרכס

למחרת (יום 5) המשכנו לעלות במעלה נהר הסטלג' הזועם. עברנו בדרך גשר שרק לפני 4 שנים התמוטט בעת שעבר עליו אוטובוס צבאי מלא חיילים. אף אחת מ 35 הגופות אפילו לא נמצאה מרוב עוצמת הזרימה והסלעים. הדרך מתחילה להיות משובשת בקטעים מסויימים – סימן לכך שאנחנו מתרחקים יותר ויותר מציוויליזציה. למעשה אנחנו ממש בעיצומה של חציית הרכס המרכזי של ההימלאיה, שמפאת גובהם של ההרים, בצדו האחורי של הרכס אין כמעט משקעים – "מדבר בצל הגשם" – בדומה למדבר יהודה. לכן הנוף נעשה חום וצהוב וצחיח.

באמצע היום אנחנו הגענו למפגש נהרות גדול מאוד – כאן חובר נהר הספיטי המגיע מכיוון צפון מערב לנהר הסטלג' הזורם בכיוון דרום מערב. אם היינו ממשיכים במעלה הסטלג' עוד 8 ק"מ היינו מגיעים לגבול עם טיבט (בשליטת סין כיום). אנו חוצים את הגשר ובתפנית חדה משנים את כיוון המסע שלנו, עוזבים את הסטלג' ומתחילים לרכב במעלה עמק ספיטי. טיפוס ארוך ומפותל במעלה המדרון התלול הביא אותנו בתום כשעה של רכיבה אל יעדינו – הכפר הקטן והציורי נאקו, הבנוי מסביב לאגם קטן, בגובה 3600 מ'. רחוק ברקע שרשרת הפסגות הגבוהה של רכס ההימלאיה, מדבר שומם וצהוב, אדיר מימדים ובלתי נתפס. אתה קולט פתאום פסגות רחוקות ביותר באופק, ומצד שני את העומק של העמק שנמצא תחתיך. הכל נהיה שומם וגדול ואתה מבין עד כמה אתה נמצא ממש עמוק בתוך הרכס, ואתה יושב באיזה כפר טיבטי קטן באמצע הדבר הענק הזה…

טיבט בהודו

נאקו – כפר קטן ירוק מצמחיה, מים זורמים בנחל ממלאים את האגם, בתים לבנים עם דגלי תפילה טיבטיים צבעוניים על הגגות מתנופפים ברוח, וילדים קטנים עם עיניים גדולות מתרוצצים… נעצרים כשמבחינים בנו, ומתחילים לבהות בבני האדם "המוזרים" שפקדו את כפרם. שעת שקיעה, שקט, ושלווה גדולה.

מבחינה גיאוגרפית שייך האזור לרמה הטיבטית, וכך גם יושבי העמק הם מבחינה תרבותית-דתית טיבטים. בעלי חזות שונה (יותר "סיניים" במראה), בודהיסטים בדתם, שונים מאוד מן ההודים באורחות חייהם, התנהגותם, מאכליהם, שפתם… למעשה בכל סממן תרבותי ניכר הבדל משמעותי. בתיהם וכפריהם שונים בצורת הבניה, ובכפרים יש "גומפה" (מנזר בודהיסטי) במקום "מנדיר" (מקדש הודי).

המנזרים עתיקים ונבנו בתקופה בה החל להגיע הבודהיזם לרמה הטיבטית מכיוון הודו – בסביבות המאה ה 10-11 לסה"נ. ביקרנו בגומפה העתיקה בכפר, בה נעשו עבודות שימור ושחזור של ציורי הקיר הרבים שדהו מאוד עם הזמן. ציורי השדים והבודהות הם אחד מסימני ההיכר המרכזיים של הפלג הבודהיסטי הטיבטי, הנקרא "ווג'ריאנה", ובו, בדומה למה שפגשנו קודם לכן במקדש בסאראהן, יש משמעות גדולה לגירוש השדים הרעים, או אף השתלטות עליהם ותיעול האנרגיה שלהם לעזרה ולחיוב.

עמק ספיטי

בימים הבאים המשכנו לטפס במעלה עמק ספיטי. זהו עמק מדברי ממש, עם הבדל אחד – זורם בו נהר גדול – נהר הספיטי. פסגות הרכסים מתרוממות באזור זה אל מעל 6000 מ', ואף פסגה אחת מתרוממת לגובה 7000 מ' (Shilla peak), והיא הגבוהה בכל האיזור. נוף שמזכיר מעט את הרי אילת – הרים מחודדים מסלעי יסוד וסלעים מטמורפיים שהתרוממו בעקבות ההתנגשות של הודו באסיה שהחלה לפני 25-50 מליון שנים (ההתנגשות קרתה ממש באזור זה של התרוממות ה"זאנסקאר"), אולם ההבדלים בולטים: קודם כל הגדלים והעוצמות פה אינם ברי השוואה לאלו שבאילת. בנוסף יש פסגות מושלגות למעלה, ונהרות שוצפים למטה… ובכל מקרה – האוויר… מרגישים שזה לא אותו אוויר בגובה 3000 מ'.

הדרכים בעמק משתנות, ונעות בין סבירות (סלולות), משובשות… עד כדי דרכי עפר גרועות. תנועת כלי רכב אפסית כמעט. מדי פעם עובר איזה אוטובוס שאוסף מהכפרים לבירת המחוז – "קאזה", או איזו מכונית פרטית. פגשנו גם כמה אירופאים משוגעים שעשו את המסלול על אופניים.

כאמור, גם יושבי העמק ותרבותם מאוד שונים מהודו של מטה. יעדינו בסוף היום השישי למסע היה הכפר "תאבו", בו נמצאת אחת הגומפות החשובות ביותר מבחינה היסטורית-דתית לטיבטים, ובה חדר מרכזי מפואר ביותר עם פסלים וציורי קיר מדהימים של מיני בודהות ושדים מיוחדים התופסים חלק נכבד מהפרקטיקה הדתית של הבודהיזם הטיבטי. המנזר נבנה ע"י שליט ממלכת "גוג" (Guge) בשנת 996 לספירה, בחסותו של "רינצ'ן זנגפו" – שהיה מהמורים הרוחניים המשפיעים ביותר בתולדות הבודהיזם הטיבטי, ושבנה למעלה מ 100 מנזרים באזור זה של ה"טראנס-הימלאיה". היסטוריה מרתקת, שימור נדיר ביופיו, ואתר מורשת עולמי מרשים ביותר.

בהמה טיבטית, 2 אותיות…

הדרך מתאבו ל"קאזה" בירת עמק ספיטי (יום 7) היתה סלולה רוב הדרך, ויצאנו בניחותא מכיוון שלא היה מרחק רב לעבור באותו יום. דווקא ביום זה שאמור להיות יום עם נסיעה רגועה, שבו התכוונו להוריד קצת את הקצב ולפנות פנאי בראש ואוויר בריאות… דווקא אז שתי נפילות של רוכבים עם האופנועים, אחת אחרי השניה. חוסר תשומת לב רגעי הזכיר לכולם כמה אי-אפשר ואסור לשחרר את החבל של הריכוז וההקפדה על רכיבה נכונה ובטוחה בכל עת, בטח שלא בהודו ובכבישים ההודים. הראשונה בגלל בור בכביש שהפתיע את הרוכב, שבדיוק נופף לשלום לאיזה ילד שעמד בצד. השניה בגלל אי שמירת מרחק בעת שהשיירה עצרה לצלם איזה יק (מכירים?!) שעמד בצד. לשמחתנו האירועים נגמרו בלא נזק בריאותי חמור. עם זאת, הרוכבת שנפלה בגלל היק נאלצה לנוח 3 ימים עד שהנפיחות ברגל תרד והיא תוכל לחזור לרכב. את הדרך במשך 3 הימים הבאים היא עשתה ברכב הליווי.

בהמשך אותו היום עוד הספקנו לבקר במנזר "קי" ולעלות לביקור חטוף בכפר הגבוה בעולם – "קיבר". מנזר קי הוא הגדול ביותר בעמק (מבחינת מספר נזירים ותלמידים), והוא שוכן על גבעה תלולה ממנה יש נוף פנורמי מדהים של העמק. סיירנו במנזר, פגשנו את הנזירים ושמענו על אורח חייהם המיוחד. קיבר הוא כפר קבע השוכן בגובה 4300 מ', עם חשמל, בי"ס, דואר, ואפילו "גסט-האוסים" ומסעדות מקומיות לתיירים. החוויה האמיתי היתה להתהלך בין בתי הכפר, ולא בגלל הבתים או האנשים, אלא בגלל האוויר. אין חמצן! כל הליכה קטנה, שלא לדבר על טיפוס, יהא הקטן ביותר, הופך להיות פתאום מאמץ בלתי נתפס. התנשפויות שלא זכורות מאז הימים הפרועים בתיכון או בצבא, בלילות בלי שינה.

נכנסים לעומק השטח…

אחרי 7 ימי מסע בגבהים, בלי ספק אפשר להגיד שעברנו הרבה חוויות וכל יום הפתיע וחידש. למרות זאת היה ברור לכולם (אחרי שעבדכם הנאמן עשה כל שביכולתו להסביר, ולדבר על זה, ולהכין את הח'ברה…) שהיומיים הבאים – הולכים להיות משהו אחר לגמרי…

את הבוקר התחלנו מוקדם בנסיעה רגועה, אחרי שמילאנו דלק מלא בקאזה. אין דלק בהמשך הדלק ביומיים הקרובים. אחרי כ 50 ק"מ נגמר הכביש, ומתחילה דרך עפר שעולה מעלה מעלה אל עבר מעבר ההרים – "קונזום פאס", בגובה 4551 מ'. הדרך הופכת להיות אתגרית מעט יותר, ואופנועי האנפילד הישנים מרגישים קופצניים במיוחד על האבנים. עוד פנצ'ר (ה 3 היום)… מחכים קצת שהמכונאי יחליף גלגל… וממשיכים. הדרך מטפסת בעקלתון, ולאט לאט מתחילים לראות את הפסגות הגבוהות מסביב ל"פאס" ומצדו השני. אלו פסגות רכס ה"צ'אנדרה" בגובה 6200-6400 מ' נישאות רמות מעל. מסביב כבר השלג קרוב. לקח לנו כשעה להעפיל מעלה בדרך לא דרך. עם כל סיבוב נפתח הנוף עוד קצת וההתרגשות עולה. לבסוף – איזו שמחה. איזה נוף. אשכרה באמצע ההימלאיה, מוקף בפסגות מזדקרות מטורפות, שלג, מעל שמים בגוון כחול עמוק, למטה הנהר זורם הרחק הרחק בתחתית העמק. אין חמצן אמנם, אבל השמחה גדולה. תלינו דגלי תפילה טיבטים, להוסיף על המאות שכבר תלויים שם, הצטלמנו, וחגגנו את "כיבוש הפיסטין".

אגם הירח

הדרך מטה לעברו השני של המעבר – עמק "להול", היתה תלולה ביותר, ואף ארוכה יותר. עקלתון בלתי נגמר במורד ההר. מסביב – שלג וקרחונים. מדהים. ירדנו מהדרך הראשית לכיוון צ'נדרה-טאל (אגם הירח). הדרך אל האגם (11 ק"מ) היתה עוד יותר גרועה מהדרך אל ה"פאס". צרה מאוד, ועם שני מעברי מים. בסופה טיפוס תלול ולא קל לכיוון האגם. כשהגענו – ראינו איזה חבר הודי קטן מ"רשות שמורות הטבע" ההודית. הוא בדיוק חסם את הדרך ושם שלט "אין כניסה לשטח שמורת האגם". מבחינתינו זה אומר שצריך ללכת ברגל 1 ק"מ. לא יאומן… באותו היום שאנו מגיעים הוא שם את השלט… ככה זה בהודו. בכל זאת ולמרות המאמץ שנדרשנו אליו (אמנם רק ק"מ אחד, אבל בגובה 4200 מ'), שום דבר לא יכול לתאר את המקום הנדיר הזה. אגם כחול ראי באמצע ההרים, הפסגות והקרחונים… זה בלי ספק אחד המקומות היפים ביותר שהייתי בהם בחיי. חיכו לנו שם אוהלים מוכנים ללינת לילה.

כמה מהח'ברה לא עמדו בפיתוי ונכנסו למים (שאגב, לא היו קפואים מדי). השעה היתה עוד מוקדמת והיתה שמש חביבה. אח"כ התארגנו, שתינו צ'אי , ויותר מאוחר – קבלת שבת, ארוחה, מדורה ולישון. אלא שלא מספיק הגובה והקור, מחוץ לאוהלים היה קשור חמור (שעזר להודים להביא לנו את האוהלים והציוד לפה), ולחמור הזה היה טיימר: כל חצי שעה בדיוק היה דופק סריה של נעירות, ומעיר את כולם. היה לילה לא קל לחלק מהרוכבים…

עמק להול

למחרת קמנו בחמש וחצי בבוקר, לנסיעה האחרונה עד מנאלי. יום קשה, ארוך, מתיש, ועם כמה מכשולים… ועוד אחרי יום ולילה לא פשוטים כשלעצמם. תענוג! יצאנו לדרך…

2 מעברי מים בחזרה עד לדרך הראשית. עוד 4-5 ק"מ אח"כ ואנו מגיעים לארוחת הבוקר באיזה אוהל שמשמש תחנת דרכים. בחוץ עוד קר מאוד, אבל השמים פתוחים והשמש מתחילה לחמם. אחרי ארוחת הבוקר ציפתה לנו דרך עפר לא טובה וארוכה, כולל מעברי מים לא מעטים (חלקם לא פשוטים), עליות, ירידות, תהומות, חול, מים, אבנים וסלעים. יום 10 למסע, הגוף תשוש ביותר, התחת שבור, הגב כואב… אבל משהו בכל זה רק גורם להכל להיות כ"כ חי ואמיתי. הנוף בלתי נתפס בעליל, כשמימין ושמאל ההרים מזדקרים כמו קירות לגבהים עצומים. פסגות מושלגות, קרחונים, מים זורמים במפלים מכל עבר, נהר ה"צ'נדרה" זורם לצידנו, סוסים במרעה… אין נפש חיה מסביב. הנוף דרמטי ביותר, חצי מדברי. הדרך קשה ומדגישה את העובדה שאנחנו רוכבים באזור שמעטים מגיעים אליו.

מעבר "ערימת הגופות"

לקראת שעת צהרים הגענו לצומת הדרכים המובילה צפונה לחבל לדאק, או דרומה למנאלי דרך מעבר "רוטאנג" (רוטאנג-פאס) הידוע לשמצה.

זהו מעבר ההרים הראשון (מיני רבים) בדרך הראשית המקשרת בין מנאלי לחבל לדאק, ואחת מ 2 דרכים בכלל ללדאק. לכן הדרך הזו עמוסה במשאיות אספקה וצבא (לדאק גובלת עם סין…). מאות מאות של משאיות עולות ויורדות בשיירה ארוכה ארוכה. הן איטיות מאוד, מיושנות, לא מתוחזקות טוב, ופולטות פיח שגורם לך להרגיש כאילו שאתה בתחנה מרכזית ת"א, אפילו שאתה בהימלאיה. בקיצור – התחלנו לעקוף… אלא מה?! כשעה של נסיעה מוטרפת בינות למשאיות-הפיח-הבורות-התהומות-והנוף, בדרך סלולה לפרקים ובעיקר משובשת, והגענו לראש המעבר בגובה 3990 מ'. אבל שם… זה רק מתחיל.

זוכרים מדבר בצל הגשם?! אז פה עברנו לצד השני של המעבר – חזרה לגשם! בהתחלה נכנסנו לתוך ענן, שלא ראו בתוכו 10 מ' קדימה לפעמים. אח"כ הגענו לבוץ. תרגום המילה "רוטנג" הוא "ערימת הגופות", וככה"נ קשור למזג-האוויר המשתנה והמסוכן פה, ולדרכים אשר גבו את מחירם. החלק הראשון של הירידה נקרא "14 הפיתולים"… ועל הענן הזה, והבוץ, והתהומות, תוסיפו עכשיו שיירה של אלפי (!!) כלי רכב… שמחכים בפקק שנראה כאילו הוא לא יכול בכלל להיפתח (משאיות ואוטובוסים ורכבים נתקעים שם בבוץ ובמעברים צרים), ואנחנו מתמרנים בין כל אלה… להודים שמחכים שם ועוד יחכו גם יומיים… והבוץ והבוץ והבוץ…

אוי, כזה ריכוז בנהיגה גם בטסט הראשון לא היה לי, והשרירים נתפסו כמו שלא נתפסו אפילו באותם לילות פרועים. הסתכלתי כל הזמן אחורה לראות שכולם בסדר ואף אחד לא החליק או נתקע, אבל אי אפשר היה לראות את כולם, ובהתקפת אנדרנלין כזו כל מה שהגוף והראש אמרו לי זה – "פשוט תמשיך לסוע… צריך לסיים את המקטע הזה". שעה וחצי של נסיעה, בתנאים האלו, במהירויות אפס כמעט, הביאו אותנו לסיום אותו מקטע שאורכו… 17 ק"מ. היינו ערימת גופות, אבל הקבוצה כולה הסכימה פה אחד – זו היתה "הרכיבה של החיים"!

המנוחה והנחלה

אחרי הפסקה לארוחת צהרים מאוחרת בסוף המקטע הקשה, המשכנו למטה לכיוון מנאלי. עכשיו היתה זו נסיעה רגועה יחסית, בכביש סלול, מה שנראה פתאום כמו טיול בפארק.

לקראת הערב הגענו למנאלי. סוף סוף – המנוחה והנחלה. יומיים שלמים של מנוחה ורגיעה בעיירת הנופש, בסיום המסע, לאחר יומיים מאתגרים של "לסיום סיומת". להסתכל על מה שעשינו – אני חושב שלאף אחד לא ירד החיוך מהפרצוף במשך יומיים לפחות. אלפי התמונות, הסיפורים, ואפילו הסרטים – לא יצליחו באמת להסביר את ההרגשה והחוויה שעברנו.

נהרות של וויסקי נשפכו באותו ערב, על מצע של ארוחות דשנות מתפריט מערבי, וסיפורים סיפורים משחזרים כל רגע ורגע בהתרגשות… כאילו לא היינו שם כולנו. מסע ורגעים בלתי נשכחים בעליל.

זהו סיפורה של ההרפתקאה הגדולה והמופלאה שעברנו בקיץ 2009 בהרי ההימלאיה, בשיירה של 14 אופנועים. כבוד רב! למשתתפים במסע, שעברו את כל תלאות הדרך בצורה מדהימה, במיומנות ברכיבה, בחברות ועזרה, ובהנאה גדולה:

אלי (הצלם) יגר, גיורא (המפקד) ויטנברג, מישל (הגדול) ואנה בן-יאיר, רמי (הקטן) ועפרה שפר, שרית (התותחית) וגולן (המיומן) פאר, יצחק (המצטיין) ויינברג, צביקה (פחד גבהים!) בר-און, נחום (כפרה) פרג', גבי (ויסקי) עידן, רז (ג'ינג'י) ומור (לפני צבא) ספיר, קובי (שאדי) סידס, איציק (שמרית) אבו-חצירא ורוני (הלוחש לאופנועים) גולדברג

כותב הכתבה הוא מארגן ומוביל המסע, סער ספיר