המגע הראשון שלי עם הודו כעולם בעל תפיסה שונה התרחש מיד לאחר טקס קבלת האנפילדים.

טקס הפוג'ה המסורתי הכולל איבזור האופנועים במקלות קטורת בוערים, מחרוזות פרחים על הכידון, תפילת דרך ממושכת וכיבוד האופנועים בממתק, שמר עלינו לכל אורך הדרך אבל לא כל כך באדיקות….

ערכתי היכרות בין הרויאל אנפילד השחור שקיבלתי הנחתי עליו את ישבני ומצאתי אותם תואמים.

תרגלתי כמה הנעות מנוע בעזרת ה"קיקסטרטר" לכל צרה שלא תבוא ותפסתי מקום טוב בראשות השיירה.

יעד הנסיעה הבתולית היה תרגול הפעלת אופנוע "הפוך" והשתלבות בתנועה ללא חוקים.

ללא הכנות נפשיות מצאתי עצמי מתמרן בין משאיות, אופניים, עגלות גמלים וטוסטוסים מכל הסוגים.

למדתי מהר להבדיל בין טוסטוס משפחתי (עד 5 מקומות ישיבה) טוסטוס משא (כזה שלא רואים בו את הרוכב) טוסטוס ספורטיבי (עם אגזוז פתוח)  וטוסטוס מונית (עם גברת מורכבת על הצד)…

למדתי מהר מאד שההודים לא אוהבים לקלל כמונו בעזרת הצופר אלא משתמשים בו לאזהרה בלבד.

מכיוון שמראות צד בכלי רכב בהודו מאד יקרות, נמנעים ההודים ממראות ומרבים להשתמש בצופר לשם הצהרת נוכחות. תזמורת הצופרים מכלי הרכב חודרת כל סנן בקסדה ונספגת בחלל המוח…

בעודי מחשב כל פנייה על הכביש, מתבלבל בין דוושת הילוכים ובלם ומקפיד לסחוט את מתג הצופר, מחליט האנפילד שלי לשבות ממלאכתו ולדומם.

שניות של חרדה עברו עלי. השיירה חלפה ואני תקוע בעשר דקות הרכיבה הראשונות שלי על פסל של אופנוע וצופה בשיירה המתרחקת.

לא זכרתי אף מילה בשפת ההינדי אבל זכרתי את הדרך חזרה למלון אז נרגעתי…

דקה אחרי שנרגעתי הגיעו המלאכים.

למלאך אחד קוראים סוני והוא בעל חברת האופנועים. השני שמו דרמינדר והוא מכונאי קוסם!

הקוסם בדק וגילה שאין דלק במיכל…

הסוני הטעין אותי על אחוריו והקוסם הטעין את עצמו על פסל האופנוע.

מעתה צריך הרבה דמיון כדי להאמין.

הסוני נצמד אל הפסל כשאני טעון מאחוריו וברגלו השמאלית דחף את הפסל עם הקוסם שמעליו…

זה היה יכול להיות מאד נחמד אם זה לא היה נמשך לאורך עשרים קילומטר עד הגיענו לתחנת הדלק…

זה היה יכול להיות נחמד אם זה היה נמשך עשרים קילומטר אבל בלי עקיפות במהירות 80 קמ"ש…

הרגשתי מרוב פחד את אשכיי מתנדנדים כעגילים על אזניי ומלמלתי תפילות בשפה שהמצאתי באותם רגעים.

אחרי כעשרים דקות חברנו אל השיירה בתחנת הדלק.

הפסל שב לתפקד.

גם אני….

מקדש העכברים

אל ההרפתקה אותה עמדתי לחוות הגעתי ללא הכנה מוקדמת. רצף המקדשים והטירות אותם ביקרנו במסע האופנועים ברג'סטאן שבהודו הפך אותי לשאנן. כמנהג ההודי, חלצתי את נעלי בשערי המקדש ופסעתי בבטחה לצלילי פעמונים לצד מאמינים חובשי טורבנים רחבי שוליים ונשים עטויות סארי בצבעי כתום ורוד ואדום בוהקים.

גל הריח שפרץ מאולמי המקדש ושטף את פני היה מחריד. רעש הפעמונים גבר וענני עשן הקטורת מילאו את חלל האוויר הדחוס. זרם המבקרים גבר ומנע את נתיב הנסיגה. באין ברירה נסחפתי פנימה אל האולם המרכזי ואז נגלה לעיני הדבר האמיתי. אלפי עכברים התרוצצו בין רגלי המבקרים היחפות ונעלמו בתוך הכוכים האפלים. משפחות גדולות של עכברושים הסתירו את קערות החלב ומזון "האלים" המפוזרות לאורך משטחי הרצפה ברחבי המקדש. להקות גדולות של עכברונים צעירים ושובבים שיחקו להנאתם בחצרות המקדש וחלקם אף הדגימו תנוחות סקס בפרהסיה…

המחזה ההזוי נמשך דקות ארוכות עד לגמר טקס המנחה כשכל ההודיות הזקנות סיימו בתורן לקבל את ברכת העכברים…  פרצתי החוצה לאוויר העולם כשאווירת הקדושה שורה עלי ואינה מרפה ממני.

דקות ספורות אחר כך הגיתי במוחי רעיון וגמלה בי החלטה.

תם מסע האופנועים, שבנו הביתה גדושים בחוויות, פרקנו את הציוד ויצאתי למשימתי המוגדרת. לצורך המשימה הייתי זקוק לחליל. פשפשתי בזיכרונות וחיפשתי מי מחברי למד לנגן בחליל בילדותו.

מכיוון שלא הצלחתי להיזכר, נסעתי לאיקאה לחפש חליל.

במציאון של איקאה מצאתי חליל עם חור חסר שלא ייחסתי לו חשיבות. בשל כבוד עצמי, נמנעתי מלנסות את כוחי בחילול באיקאה, שילמתי עבור המציאה ומיהרתי הביתה.

העמדתי את כן התווים מול העיניים, התיישבתי בניחותא על הרצפה בישיבה מזרחית והתחלתי לנגן. מהר מאד הבחנתי שאין כל דמיון בין הצלילים שאני רוצה להשמיע ובין הצרצורים הבוקעים מהחליל… נזכרתי כי אינני יודע תווים במיוחד ואולי ליתר בטחון כדאי ללמוד קודם תוים… נסעתי לסטימצקי ורכשתי בתלושי שי את "החלילן מהמלין"  תווים לא היו בספר אבל מצאתי בו את תמונות הנכונות. הקשבתי לתמונות ולמדתי אט אט את המנגינה…

אחרי כמה ניסיונות חילול, לבשתי גלימה כמו בספר ויצאתי לרחובות המושב במטרה לאסוף את כל העכברים המסתובבים בשכונה ולהובילם לפרדסיה השכנה…

בפאתיה האחוריים של פרדסיה יש חצר גרוטאות שמתאימה מאד להיות מקדש לעכברים. כמו שכתוב בספר, חיללתי וחיללתי מבלי להסית פני לאחור. פסעתי בראש השיירה עד למקום המקודש. כשנגמרה לי הבטרייה בחליל, השפלתי מבט וסובבתי לאחור…

עשרות חתולים מכל הסוגים ומכל הצבעים, מצור משה מגאולים ומפרדסיה ליוו אותי אל מגרש הגרוטאות ואפילו לא עכבר אחד לרפואה…

הסתבר כי החור החסר בחליל של איקאה הוא זה שזייף את המנגינה ומשך את החתולים אחרי במקום את העכברים….

השלכתי בחמת זעם את החליל למציאון של איקאה וקניתי כרטיס טיסה חזרה להודו כדי לבקר במקדש החתולים….