נחיתה בהודו

הימים האחרונים בדלהי לפני שהקבוצה נחתה התחילו להימתח ולהתארך יתר על המידה בשבילי. זה היה שילוב של כל הגורמים ביחד: חום הנורא משולב בלחות בלתי נסבלת וזיהום אוויר, הרעש הנורא של צפצפות המכוניות והריקשות, ההודים של ה main bazaar שמציקים לתיירים בלי הרף, הסידורים והריצות כדי להספיק עוד איזה עניין קטן פה ועוד איזו סגירה שם… ובעיקר הציפייה כבר שתנחת הקבוצה והמסע יתחיל.

בשעה 0100 בלילה קבענו עם נהג האוטובוס שיבוא לאסוף אותנו עם הציוד, ויצאנו לשדה תעופה לאסוף את הח'ברה. סוף סוף זה קורה – הנה הם נוחתים, וטיול האופנועים הישראלי הראשון להימלאיה יוצא לדרך. ההתרגשות היתה גדולה.

השעה היתה 0500 בבוקר כשיצאנו לדרך באוטובוס חדיש, נקי וממוזג. סטריליות – זה הרעיון. מאוד היה חשוב לי שנברח בבוקר הזה מדלהי ומההתמודדות עם המראות הקשים של הודו כמה שיותר מהר. לא רציתי שתחושות לא נעימות של שוק, גועל, כעס, פחד… יציפו מי מהאנשים לפני תחילת המסע. בכל זאת, כמה שלא תעטוף אדם בהודו, חדי העין יקלטו פה ושם כמה מראות שיפילו את לסתם התחתונה. וכך קרה. "תגיד, מה זה כל ההומלסים האלה שישנים פה באמצע הרחוב על האי תנועה, או שם בצד ליד הכלבים והפרות על הרצפה… או ליד הזבל???" פתאום שואל אותי מישהו.

"מאיפה אני מתחיל להסביר להם ב-5 וחצי בבוקר, יום ראשון בהודו, את כל התורה (ההודית)???" חשבתי לעצמי. "אני באמת חושב שזה זמן טוב בעיקר להסתכל ולקלוט כמה שיותר מראות, ובהמשך הטיול ניגע בנושאים האלה הרבה ואסביר…" ניסיתי להימנע מאיזו סימטה אפלה, שבסופה ודאי היה מחכה לי איזה שור זועם בדמות מקלחת של שאלות נוספות, "אבל על רגל אחת, הייתי אומר שבהודו, ובעיני ההודים, אין למעשה הרבה הבדל עקרוני בין אדם וחיה (מבחינת ההירארכיה, או הבריאה). לכן יש כאלו (מהמעמדות הנמוכים כמעט תמיד) שנוסף על תנאי מחייה אחרים לא מזהירים במיוחד, גם ישנים ברחוב. הם אינם מתביישים בכך או חושבים שזה לא בסדר, ואף לא יעלו על דעתם לחפש איזה דירה או בית, זול ככל שיהיה. כמו הפרות והכלבים, הם ישנים היכן שהם כשיורד הליל. לכן הם לא הומלסים במובן הרגיל של המילה, אפילו שאין להם קורת גג לגור וללון תחתה".

השור הזועם הביט בי מקצה הסמטה האפלה, לא כ"כ מבין את כוונותי. מבולבל, הוא זנח את המתקפה נוכח המראות המתחלפים בחלון.

היו עוד כמה אירועים נקודתיים כאלו, אולם מירב התמיהה היתה, איך לא – על כמות המשאיות הפוקדות את עורקי התחבורה בכניסה לדלהי. אין סוף למשאיות, והכמות נראית פשוט בלתי אפשרית…!

הכבישים היו ריקים יחסית בכיוון היציאה מדלהי, ולקח לנו רק קצת יותר משעה לחצות את העיר ולעלות על הכביש המהיר לכיוון צפון.

איזה משוגעים אלה…

למעשה רק אחרי העצירה לארוחת בוקר, כשהיינו צריכים לרדת מהכביש המהיר (4 נתיבים, חד סיטרי) לכביש פחות ראשי (דו-סיטרי ברוחב כולל של נתיב וחצי) התחיל האקשן באוטובוס. המפגש עם הנהיגה ההודית והכבישים ההודים הכה את התמימים, וגם את הפחות תמימים, בשוק מוחלט.

נהג האוטובוס שלנו מחליט לצאת לעקיפה שגרתית למדי, כשמולו רק איזה טוסטוס קטן נוסע על המילימטר האחרון של הכביש לפני השול (הלא סלול). העיניים נפקחות, "מה הוא עושה???", "איזה משוגע יא-ווראדי…!". בשניה האחרונה נהג הטוסטוס יורד לשול, בלי לצפצף, בלי הבהובי אורות, בלי ידיים וסימנים או עצבים. אנחת רווחה של כל האוויר שנעצר בריאות משך כמה שניות נשמעת באוטובוס, מלווה בצחוק שאומר – "בוא'נה, איזה משוגעים אלה…".

מרגע זה העיניים כולן היו מופנות קדימה אל החלון הקדמי והדרך, עוקבות בדריכות אחר תנועות הנהג כשהוא מתמרן את האוטובוס בכביש הצר, כשמסביב משתוללת המולת דרכים הודית טיפוסית: ילדים רצים בכפרים, עגלות בצידי הדרך, עצים שנפלו, אוטובוסים באים ממול, אוטובוסים עוקפים ממול, אנחנו עוקפים כשאוטובוסים מכוניות ואופנועים ממול, פרות וכלבים, בורות ואבנים, והמולת צפצפות וצופרי אוויר שקובעת – מי שגדול וחזק יותר לו הדרך, והקטנים והחלשים ירדו לשוליים ויפנו אותה מפניו. אין נתיבים, אין שלי שלך, שוליים זה חלק מהכביש, לעקוף כשהנתיב מולך לא פנוי זאת לא בעיה, והנהג הוא לא מניאק.

זכות קדימה זה מושג שלא קיים. במקום זה יש תחומי אחריות: מה שקדימה הוא באחריותי, וכל השאר, באחריות מי שאני בקדימה שלו (תודו שיש בזה הגיון – הרי רכב נע 'קדימה' בלבד). יוצא שההודים נעשו אשפים בחישוב וניבוי של וקטורי תנועה ונקודות מפגש עתידיות בין כלי רכב, וגם אשפים בלמנוע את ההתנגשות תוך תמרון ונהיגה במרחקים של סנטימטרים ספורים בין כלי רכב אחד למשנהו. כך הם יוצרים מכל כביש צר עורק תחבורה ראשי בו יכולים להידחס אוטובוס שעוקף ג'יפ, עם משאית ממול שירדה מעט לשוליים בדיוק בשנייה האחרונה ובדיוק כמה שהיתה צריכה (ולא ס"מ אחד נוסף), כדי לתת לאיזה טוסטוס לעקוף אותה על השול לפני שהוא יתנגש בעגלה עמוסת חציר שדוחף איזה הודי צנום מהשדה לכיוון ביתו שבכפר… מה הפלא שבהודו הצופר חשוב יותר מברקס?!

אשפים או לא, היו על הכביש הזה גם 2 משאיות הפוכות, ועוד 2 ג'יפים שהתנגשו חזיתית. לאחד האנשים נפל פתאום האסימון – "בוא'נה, אנחנו הולכים לרכב פה בתנועה הזאת… פעם הבאה זה אנחנו על האופנוע…".

האופנועים

הגענו לצ'אנדיגר. בחניה של המלון חיכו האופנועים. עלינו לחדרים לשים את המזוודות, אולי לחטוף איזו שטיפה קלה… אבל עוד לפני שהספקתי לסיים את כל המנהלות, פתאום אני שם לב שמכיוון החניה אני שומע את צלילי מנוע האנפילד. פם-פם-פם יפה ונקי כזה, שהולך ומתגבר לכיווני. אחד הח'ברה פשוט לא יכול היה עוד לחכות והלך מיד לאופנועים כדי "לבדוק" אותם.

אופנועי האנפילד מקורם באנגליה כמובן, והבריטים במרוצת השנים (החל משנות ה 50), הקימו מפעלים בהודו להרכבה ואספקה לצבא ההודי. בזמן שבאנגליה הלכה ודעכה החברה עד לסגירה מוחלטת של המפעל ופס הייצור בשנות ה 70, בהודו היא התפתחה וגדלה, וזכתה למעשה בעצמאות ובלעדיות על ייצור האופנועים מדגם Bullet (הדגם היחיד שהיה מיוצר בהודו). בשנות ה 90 קיבלה החברה דחיפה כשקונצרן Eicher קנה אותה, שינה את שמה ל Royal Enfield India, והכניס כמה שיפורים – בינהם דגם עם מנוע מוגדל – 500cc (עד אז 350cc). כל האופנועים שלנו (16 במספר, כולל אופנוע חלופי) היו עם המנוע הגדול.

עם זאת – הטכנולוגיה שבה נבנו האופנועים הללו היא טכנולוגיה של שנות ה 70 – מתלים, גיר, מנוע, קרבורטור, חשמל, תכנון שלדה… וכיוצ"ב – הכל כמו בספרי ילדים. זה בערך כמו ה BSA שהיה לפני 30-40 שנה בארץ, באמת! אפילו רמת הגימור והעבודה היא של שנות ה 70 – מתכות גרועות, הלחמות, חיבורי חשמל, צמיגים צרים, מושבים, הנדסת אנוש (? מה זה בכלל ?).

דבר אחד היה משופר באופנועים, וזה חידוש שנכנס בהודו לפני 5-6 שנים – מעצור דיסק קדמי (במקום תוף, שעדיין מותקן על כולם בגלגל האחורי), מטעמי בטיחות כמובן.

"אתה בטוח שהגרוטאה הזאת תסחב שני אנשים בהימלאיה??", "זה מה שאנחנו רוכבים עליו??", "הוא יחזיק מעמד??". אלו ועוד מגוון שאלות תמיהה נוספות בסגנון נחתו עלי ברגע שהרוכבים ראו והתניעו את הכלים.

"לא רק שאני בטוח, אני גם אשאל אתכם מה אתם חושבים כשנחזור בדיוק לכאן כדי להחזיר את האופנועים בסוף הטיול, כדי להיות בטוח שגם אתם השתכנעתם…". ניסיתי להרגיע, אבל התדהמה היתה גדולה. שחררתי ואמרתי לעצמי שהזמן יעשה את שלו.

בדיוק אז הגיע מר פאוואן, בעליהם של האופנועים ששכרנו, וקרא לכולם להצטרף אליו ל"פוג'ה" (טקס פולחני הודי) להצלחת המסע וחזרת כל הרוכבים (והאופנועים) הביתה בשלום. לאחר שפיזר פרחים, ממתקים הודים ושאר מנחות על כל אופנוע ואופנוע, החל במלמול של מנטרות ידועות בהינדי, שיבטיחו את הצלחת הטיול וכל הנ"ל, בעזרתם של האלים כמובן.

לא כולם הסכימו לאכול מן המנחה ש"החזירו" לנו האלים לאחר הטקס לצורך השלמתו, כי היה זה בדיוק 9 באב. הודינו למר פאוואן על הברכה, ועברנו ל"תפילת הדרך" בנוסח קצת יותר מוכר.

חשבתי לעצמי שעכשיו כשהכוחות העליונים של שתי התרבויות העתיקות ביותר בעולם שומרים עלינו בדרכנו… מה זה משנה בכלל על איזה אופנועים אנחנו נוסעים?! גם 'קורקינט' יסיים את המסלול!

ניסוי כלים (ורוכבים)

לפני היציאה לסיבוב בעיר, דיברנו קצת על נהלי נסיעה בשיירה, ועוד הרבה על התנועה ההודית ואיך להבין אותה ולהשתלב בה, ויצאנו לסיבוב בעיר לשם תרגול הנסיעה לפני שיוצאים ממש למסע. כמצופה, כמה אנשים הלכו לאיבוד בעיר (סליחה, נסעו בנתיב אחר מזה שנסע בו המוביל…). שלא כמצופה, זה קרה אחרי ליותר מדי אופנועים ומהר מדי (חצי מהקבוצה, אחרי בדיוק דקה וחצי).

זה לא קל להתרגל פתאום לכ"כ הרבה דברים הפוכים ושונים: הגיר ברגל ימין הברקס רגל בצד שמאל הילוך ראשון למעלה, וכל השאר (עוד 3 סה"כ) למטה, הנהיגה בצד שמאל של הכביש (כמו באנגליה), ובעיקר – ההשתלבות בתנועה ההודית! צ'אנדיגר היא עיר שנבנתה בשנות ה 50 ותוכננה ע"י אדריכל צרפתי, ולכן היא מחולקת ל"סקטורים" המתוחמים ברחובות שתי וערב, ובכל צומת גדולה בפינת 4 סקטורים יש ככר גדולה. ככרות זה החלק הכי קשה ברכיבה בצד שמאל, והחלק הכי קשה בהשתלבות בתנועה ההודית! אם תיקחו ברצינות את דברי ש"אין זכות קדימה" ושהדבר היחיד שמשנה הוא 'וקטורי התנועה' ומי 'קדימה' למי (מילולית), ותשלבו את זה עם כניסה לכיכר תנועה מרובת נתיבים שהכל בה קורה הפוך… אולי תתחילו להבין.

כל הבלגאן קרה בכיכר הראשונה שהגענו אליה. אנוכי (המוביל) ועוד 5-6 אופנועים פנינו ימינה, עוד 4-5 המשיכו ישר, וכמה הצליחו אפילו לפנות שמאלה, ועוד להמשיך ובכיכר הבאה לפנות שוב שמאלה. שם גם נכבה להם האופנוע ולא התניע, והם עצרו עד שיגיע כוח החילוץ. אספנו את כולם חזרה למגרש החניה של המלון ותדרכנו בשנית.

בפעם השניה שיצאנו, זה כבר נראה אחרת. לאט לאט הרגשתי איך הח'ברה מקבלים יותר ויותר בטחון, ומבינים שהשד ההודי לא נורא כ"כ. למעשה, זה אפילו די כיף – הרבה יותר רכיבה והרבה פחות חשיבה. הרכיבה בהודו היא הרבה יותר אינסטינקטיבית, אינטואיטיבית, זורמת וטבעית, והרבה פחות מוגדרת, חשיבתית, 'חוקית' ועוצרת מבמערב. זה כמו לתת לחבורה של 20 ילדים קטנים לסוע באופניים במגרש ליד הבית (בלי הורים). תדמיינו איך זה ייראה… ככה בערך זה נראה שם. ומי שהיה וראה, יודע עד כמה ההודים ילדותיים ותמימים בהרבה מובנים. בעיקר תמימים במובן הזה שחוקים אצלם, איך לומר… זה לא תורה מסיני. אבל לזה עוד נגיע בהמשך. מוקדם מדי…

חזרנו למלון, התקלחנו, ונפגשנו במסעדת המלון לארוחת ערב ראשונה. כשחזרנו לחדרים לישון לקראת יום הנסיעה הראשון מחר, גילינו שבמלון יש חגיגה גדולה – חתונה הודית פנג'בית (חבל הארץ בהודו בו ממוקמת צ'אנדיגר) עפ"י מיטב המסורת. כמובן שברגע שראו אותנו, מיד הוזמנו אחר כבוד לקחת חלק בשמחה. חלק נשארו לטקס ולצלם את החתן והכלה. לאחר שעה קלה עברה החגיגה הישר מתחת לחדרינו במלון – וכעת, בניצוחו של DJ ומערכת רמקולים עצבנית ביותר, עבר מוקד הרעש הישר מתחת לחלוננו. הספקנו ליהנות ממוזיקה פנג'בית קצבית ומרקידה משך זמן מה, אבל אז ירד השלטר על מערכת השמע והאורחים, והם התפזרו לאיטם. גם אנחנו.

יום ראשון של הרכיבה

יצאנו לדרך בבוקר. למרות שתכנית הרכיבה שלנו לא היתה עמוסה והדרך לא ארוכה במיוחד, בכל זאת מדובר ברכיבה הראשונה של רוב הרוכבים בהודו, ושלנו כקבוצה, ורציתי להשאיר 'ספיירים' לכל מקרה שלא יקרה. חוץ מזה חששתי קצת מגשם באזור היעד שלנו – אזור שעל בסיס כמעט קבוע יומי מקבל שטיפה כלשהי בשעות אחה"צ.

היציאה מצ'נדיגר עברה בשלום ועלינו על הכביש הראשי. חצי שעה של נסיעה בפיח ובחום היחסי, וכבר מתחילים לראות את גבעות 'שפלת ההימלאיה' ולטפס עליהם, ועוד חצי שעה כבר מרגישים את ההבדל המשמעותי באוויר ובטמפרטורה שצנחה ב 3-4 מעלות לפחות. הכבישים, מרגע שהתחלנו לטפס, היו דלים יחסית בתנועה, ובין עקיפה לעקיפה של המשאיות המזדחלות אפשר היה לתת קצת גז ולבדוק את האופנוע בפיתולים הנחמדים.

הנוף התחיל להתהוות עם כל דקה של טיפוס ואחרי כל פיתול. ג'ונגלים ויערות עד עבותים מסביב, על מדרונות ההרים בתים כפריים פזורים – מנקדים את הירוק נקודות נקודות בצבעים, וחלקות חקלאיות קטנות סביבם בטראסות יוצרות מרקם של 'טלאים' בגוונים שונים. היה זה זמן טוב לעצירת צ'אי (תה הודי), באיזו פינה נחמדה.

בלי ספק זה היה יום טוב לתחילת הרכיבה מבחינת המז"א שקיבלנו. הראות אמנם לא היתה מדהימה, אבל כבר אפשר היה להבין את סדרי הגודל והמימדים של ההרים הללו, שאנו נוסעים אך בשיפוליהם. עמקים מדהימים היו נפערים תחתינו ככל שהעמקנו והמשכנו לכיוון שימלה. בכל פעם היינו עוברים איזה קו רכס, רק כדי לגלות שהעמק מהצד השני עמוק יותר, וההרים שם גבוהים וגדולים יותר.

הח'ברה התמודדו יפה עם כל המכשלות המדוברות, והשיירה התנהלה בקצב טוב. כך המשכנו לנו בנסיעה הררית על כבישים מתפתלים די טובים (רוב הדרך יש אפילו איזה קו הפרדה מקווקו באמצע הכביש), בגבהים של בין 1500 ל 2500 מ', עם נופים מדהימים של 'גבעות' הימלאיה הירוקות.

לקראת שימלה, בקטע כביש טוב יחסית, הרשיתי לעצמי להעלות את המהירות מ 45-50, לאזור 50-60 קמ"ש.

שימלה

שימלה היא עיירה שנבנתה ופותחה ע"י הבריטים כעיירת נופש שתהיה להם מפלט מהחום הכבד השורר בהודו של 'מטה'. מאוחר יותר לקראת סוף המאה ה 19 הם קבעו בה אף את "בירת הקיץ" שלהם וממנה ניהלו את כל ענייניהם (הודו אז היתה תחת מנדט בריטי) בתקופת הקיץ, במקום כלכותה. כך הפכה שימלה והתפתחה כעיירה בריטית למדי. מראה מצחיק ומוזר משהו בנוף ההודי הכפרי של ההימלאיה – אחוזות פאר, מגרשי גולף וטניס, אולמות תיאטרון, בתים בסגנון אירופי ממש… וכיוצ"ב. אם הייתם מוציאים את ההודים ממנה, היה אפשר בקלות לחשוב שהתמונות שלנו מאותו יום השתרבבו לאלבום בטעות מאיזה טיול באנגליה.

שימלה ממוקמת על קו הרכס הגבוה ביותר באזור, בגובה של 2500 מ', והמלון שלנו היה ממוקם ממש למעלה על קו הרכס, צופה לשני הכיוונים. אם רק לא היו עננים… היה אפשר לראות משהו.

למעשה, אחרי שהתקלחנו ויצאנו לעיר התחיל מבול מטורף! עמדנו איזה רבע שעה תחת איזה קורת גג קטנה שאיזה 150-200 הודים הצליחו להידחס תחתה. אח"כ המשכנו קצת, אבל הוא תפס אותנו שוב. הפעם נכנסנו לבית קפה משובח, משהו שרק במקומות מאוד תיירותיים בהודו אפשר למצוא, ושלבטח לא יהיה ב 8 ימים הקרובים, עד מנאלי. כן, שימלה היא אחד מיעדי התיירות החשובים של צפון הודו וההימלאיה, ולכן אפשר למצוא בה גם חנויות ומסעדות בסטנדרטים מערביים כמעט. אבל מה… עם נגיעות הודיות. לדוגמא – במקדונלד לא תמצאו למעשה בורגר, אלא רק מק-צ'יקן (ההודים לא אוכלים בשר בקר), או שבדומינוס-פיצה ברוב שילובי התוספות המוצעים יהיה גם צ'ילי חריף (והם שמים אותו בכמויות…).

חזרנו למלון לקבלת שבת. יין, צ'פאטי במקום חלה (מאושר ע"י הרבנות הראשית של דלהי – בית חב"ד), ואוכל הודי מ ש ו ב ח. כשיצאנו לסיגריה אחרי הארוחה כבר התפזרו העננים לגמרי, והאוויר היה כ"כ נקי, שהיה אפשר לראות אורות כ"כ רחוקים על איזו צלע הר באופק. שמחתי בלב, כי ידעתי שמחר תהיה לנו ראות מטורפת בדרך.

קוף אחרי בן-אדם

בבוקר היום השני לרכיבה, בדרך החוצה משימלה, עוד טיפסנו במעלה כביש צר ופתלתל ביער לכיוון הפסגה הגבוהה ביותר של שימלה – "גבעת ג'אקו", שעליה מקדש לאל הקוף – "האנומן". זהו מקדש מפורסם ויפה, ומהגבעה יש נוף מדהים לכל הכיוונים. כשטיפסנו במדרגות למקדש, קיבלנו מהמקומיים אזהרות לגבי מידת חוצפתם ותוקפנותם של הקופים, שכנראה חיים במקום זה תחת 'חסותו' של האל המדובר, ומקבלים כבוד רב (מדי, אולי) מבני האדם – ופשוט אינם מפחדים. נכנסנו למקדש להתרשם מסגנון המקדשים, הפסלים, ראינו (חלקנו אף ביצע) פוג'ה – טקס העלאת מנחה לאל בעזרתו של בראהמין (כהן הודי) וכיוצ"ב. בדרך חזרה לאופנועים, אחד הקופים זינק על גבו של גיורא, ובתנועה מהירה לקח לו את המשקפיים. לפני שהספקנו להגיד "האנומן", הוא כבר היה על איזה עץ גבוה.

מה עושים?? עוד לפני שהספקנו להעלות ולו בדל קטן של רעיון שיפתור את התסבוכת, קפץ לעזרתנו איזה הודי, שהיה מוכר "מנחות" (סוכריות קטנות שמשתמשים בהם בפולחן במקדש) לעולי הרגל בכניסה למקדש. הוא רץ אל מתחת לעץ כשבידו שתי שקיות של סוכריות, והתחיל לזרוק אותן על הקוף. בהתחלה נראה היה שהקוף לא כ"כ הבין מה הוא רוצה ממנו. לבסוף תפס את הטריק – זרק את המשקפיים למטה והחל אוסף את הסוכריות. שמחה גדולה. שילמנו לבחור ביד נדיבה (מאוד!) על השירות והסוכריות והתכוננו ליציאה.

בדיוק אז התחילה איזו מריבה של קופים באזור, ואחד מהם קפץ על האופנוע שלי. האופנוע נפל ורגלית שמאל נשברה. לא נורא – נסיעה קצרה במורד הכביש הפתלתל למקום בו ג'יפ הליווי עם המכונאים מחכה, ועוד לפני שכולם הספיקו לרדת את הקטע הקצר הרגלית היתה כבר תוקנה. אז גם זרק מישהו את הרעיון שסיפור המעשה עם הקוף לא היה אלא טריק של מוכר המנחות, עם קוף מאומן…

נוף הרים צלול כיין

אחרי המקדש יצאנו בעצם לדרך. קטע הכביש הראשון היה כ"כ יפה, והאוויר היה כ"כ נקי, שזה קשה לרכב מרוב שהעיניים לא רוצות לעזוב את הנוף. זה כמו שלוקחים אוויר לריאות כמה שאפשר… ואפילו עוד קצת… אבל זה פשוט מרגיש לא מספיק ורוצים עוד – כך עם הנופים הללו. היתה ראות מעולה והכביש התפתל לו בהנאה על קו הרכס, בגובה של כ 2000 מ', עובר מצד לצד של הרכס – פעם לנוף מצפון, ופעם מדרום. העמקים והמדרונות תחתינו היו אדירים, וההרים בצד השני, למרות ריחוקם, נראו בבירור ובצלילות. כל בית, כל עץ, שביל, פרה, עופות דורסים שחגו מעלינו (ומתחתינו…) – הכל היה כ"כ חי, טרי, צלול. לפעמים בצל של יערות ארזים מדהימים, לפעמים עוברים דרך איזה כפר קטן שהטרסות שלו תחתינו בכזו תלילות שיש 3-4-5 מ' בין מדרגה לזאת שתחתיה… והכל תוך כדי נסיעה שלווה ואיטית, עם אין-סוף פיתולים מתונים, בקטע של שעתיים כמעט בלי תנועה פרט אלינו על הכביש.

הגענו ל'נרקנדה' – עיירה על צומת דרכים, שממנה התחלנו את הירידה הגדולה לכיוון נהר הסאטלג', אי-שם למטה. לא נראה כמו יותר מדי מרחק לגמוע.

אז זהו, שבהימלאיה פועלים כמה גורמים יחדיו שגורמים לתעתועי מידות ומרחקים. האוויר הצלול כ"כ, גורם להכל להראות חד ומפוקס יותר, והמוח שלנו שרגיל לפיח, אבק, לחות וראות ירודה, עושה מעין חישוב המותנה בגורמים הללו… ומגיע למסקנה שגוייה… שמדובר במרחק קצר יותר ממה שהוא באמת. מתווסף לזה הגודל היחסי של הטופוגרפיה, וגם כאן אנו והמוח הפרימיטיבי שלנו טועים ומתבלבלים – במקום להבין שמדובר בהרים הגבוהים בעולם ולהתכוונן בהתאם, אנו חושבים עפ"י אמות מידה של "הר הכרמל", או לכל היותר "החרמון". וכך אנו חושבים שהתרוממות של 4 ק"מ במרחק אווירי של 30 ק"מ מאיתנו, היא בעצם התרוממות של 2 ק"מ במרחק אווירי של 15 ק"מ. התאמה למוכר.

האדיר שבנהרות ההימלאיה – הסטלג'

וכך, התחלנו בירידה מפותלת וארוכה שנמשכה קרוב לשעה. אתה פשוט יורד ויורד ויורד ויורד ויורד… וזה לא נגמר. כשהגענו למטה נעשה כ"כ חם שהיינו חייבים לעצור להשיל מעלינו כמה שכבות של ביגוד.

זהו נהר הסאטלג'! הנהר הגדול ביותר שמנקז את מדינת הימאצ'אל פרדש. זהו גם הנהר המהיר ביותר והמסוכן ביותר בהימלאיה, הזורם בתלילות מנקודת המוצא שלו ברמה הטיבטית בגובה 4500 מ' לערך, עד ליציאתו מההימלאיה למישורים בגובה 400 מ', כשבחלק המסוכן והמהיר ביותר שלו הוא יורד 1000 מ' בערך תוך פחות מ 40 ק"מ!! אנחנו הולכים לרכב במעלה הנהר הזה משך 3 ימי רכיבה, עד לנקודה בה להמשיך איתו – משמעו לחצות את הגבול לסין (לא בטיול הזה…). שם נעזוב אותו צפונה על אחד מיובליו. זהו נהר כ"כ אימתני ועוצמתי, שהוא היחיד שהצליח לחצוב לו מעבר דרך הרכס המרכזי של ההימלאיה. ממש חוצה את ההתרוממות מצפון מזרח לדרום מערב. אין עוד אף נהר שהצליח להתמודד עם המחסום האדיר הזה – גוש ההתרוממות הנקרא הימלאיה, והשאר פשוט "העדיפו" לזרום להם בין הרכסים, ומצאו מילוט פה ושם ביניהם.

הכביש למטה רחב וטוב, ונראה ממש שחידשו אותו לא מזמן. מכיוון שכך, ובגלל שהחום הפך להיות כבר מעיק, רכבנו קצת יותר מהר, לקבל קצת רוח. כשאני אומר "מהר" אני מתכוון ל… 70 קמ"ש. הכל יחסי. למעשה, חוץ מביום האחרון ממש של המסע, זו היתה המהירות הגבוהה ביותר שנסענו בה. פשוט אי אפשר יותר מזה בכבישי ההימלאיה. לשם השוואה, בסוף אותו יום פנינו לכביש צדדי המטפס במעלה ההר 17 ק"מ עד ליעדנו – סאראהן. הכביש צר כ"כ, שבמקומות מסוימים אם באות 2 מכוניות, אחת מהן תעצור, ואם בא כלי רכב יותר גדול – צריך לתמרן את המעבר. המהירות הממוצעת בכביש כזה היא בסביבות ה 35 קמ"ש.

הגענו לסאראהן למלון שכולו נוף! כמו תלוי על המדרון באויר. לכל חדר היתה מרפסת על הנוף הבלתי נתפס הזה של שעת שקיעה אל מול העמק האדיר הזה, וההרים בצד השני, זרועים כ"כ הרבה בתים קטנים, כפרים, שדות וחלקות מעובדים, ומים בכל מקום.

דרמינדר הראשון

בינתיים התחילו 2 המכונאים שלנו (בראשות דרמינדר הראשון, האחד והיחיד) לעבוד על האופנועים ולתקן חלק מהתקלות. ממש לפני הארוחה מגיע אלי דרמינדר לבקש פנס. "מה קרה?" שאלתי. "שום דבר… רק צריכים לסיים איזה טיפול באחד האופנועים, וכבר מחשיך…" הוא עונה בצניעות, כמקובל אצל ההודים. כשיצאתי החוצה, ראיתי אותו ואת עוזרו יושבים ליד אופנוע שהם פירקו לו את הראש מנוע… להחליף את האטם. כולם יצאו לצלם את האטרקציה – 2 מכונאים הודים מחליפים אטם ראש מנוע עם פנס ראש באמצע הלילה. אחרי הארוחה, כשיצאנו לראות איך מתקדם, ראינו אותם בדיוק מתניעים את האופנוע, ועושים כיוונים אחרונים למנוע. סה"כ שעה וחצי של עבודה, והאופנוע שוב היה מוכן מתוקן, מבריק ומצוחצח, עומד למסדר המפקד יחד עם שאר האופנועים, לקבל פני הרוכבים בבוקר למחרת. זה היה ה"מפגש" הראשון שלנו עם הבחור המהולל הזה. ככה זה כשאתה חי את האופנוע הזה מגיל 12 ומכיר בו כל בורג כל קפיץ וכל תקלה.

לכל הרוחות והשדים

בבוקרו של היום השלישי הלכנו לראות ולשמוע את פוג'ת הבוקר (פולחן הודי) במקדש המפורסם והחשוב מאוד – מקדש "בהימה-קאלי", המוקדש לאלה הנוראה השחורה, מגינת העמק ומחסלת השדים, אלת הזמן והמוות. סיפורים רבים שזורים סביב אלה זו, שהיא אחת הייצוגים של האלה הראשית במיתולוגיה ההודית, הצד הנשי של האל "שיווה" הידוע והחשוב. מקדש זה יפהפה והארכיטקטורה מושפעת מסגנון הבנייה הטיבטי בעץ, כיוון שבעמק הזה עובר נתיב הסחר בין הודו לטיבט. הטקס התחיל – התופים רעמו והפעמונים צילצלו, ולנו הלבישו מעין כובע כתום מצחיק שרק איתו מותר להיכנס למקדש. סיימנו את הסיבוב בתוך המקדש, אמרנו שלום יפה לאלה, שתשמור עלינו בדרכנו, וחזרנו לאופנועים.

היום היה יום בסימן תהומות. במקטע זה הנהר הגדול – הסטלג', חופר ומתחתר בהרים בצורה עמוקה וחזקה משני צדדיו. כאן רואים, שומעים ומרגישים את עוצמות הטבע והמים. כאן פורץ הנהר וחותך ברכס "ראש בראש", וזורם בשיפוע מדהים בתלילותו (כק"מ גובה, על כ 40 ק"מ בקו אוירי) והוא שוצף וגועש בעוצמות שלא יאמנו! בניית הכביש נעשתה לכן בתוך מצוקים שמזדקרים לעיתים לגבהים של 400-500 מ' מעל אפיק הנהר, ותלילות בלתי נתפסת של המדרונות, שגורמת באזור הזה למפולות סלעים ובוץ רבות, בייחוד בתקופת הגשמים. לא בכדי נקראת דרך זו "דרך המוות" של הודו (כגון זו של בוליביה), שכן היא אחת הדרכים המסוכנות הגורפות מספר נפגעים והרוגים מדי שנה. מרוב תלילות וסכנות ניסו הבריטים לשתול באזורים אלו יערות מחטניים על המדרונות (אורנים, דומים מאוד לשלנו), ע"מ לייצר אחיזת קרקע טובה יותר… אלה שאין לאלו יכולת אמיתית אל מול עוצמות הטבע האדירות. אין ספק שהאלה קאלי הגנה עלינו בדרכינו מן השדים והרוחות, ואנו צלחנו את הדרך בבטחון ובהנאה מרובה. שאפו לחיל ההנדסה ההודי – יחידת כבישי הגבול (BR – border roads) שסללה את הכביש המיוחד בחלק זה.

כוסית וויסקי… לכבוד שיווה

הגענו ל"קלפה" בערב. קלפה יושבת בדיוק מול ההתרוממות האדירה של המאסיב הקרוי "קינור-קאילש", שמהווה חלק מרכס ההימלאיה הראשי, עם פסגה בגובה 6470 מ'. ההר קינור קאילש (6050 מ') קדוש ביותר להודים, והוא מקום מושבו של האל שיווה – אחד משלושת האלים הראשיים במיתולוגיה ההודית, האחראי בעצם על ההרס וההתחדשות ביקום וקיומו, מאסטר היוגה, אל הכוח והאון, שליט המוות והזמן… ועוד תארים רבים וחשובים. פעם בשנה, בחודש מסוים, מגיעים הודים רבים להקיף את ההר, דבר הנחשב לסגולה רבת עוצמה. מקלפה, רואים את ההתרוממות הזו החדה, האדירה, התלולה, רבת ההוד… ממש מול העיניים. מלמטה (2200 מ' לערך) עד למעלה (כמעט 6500 מ')! מעל 4 ק"מ של התרוממות אדירים, עם פסגות אימתניות ומושלגות. בערב חגגנו והרמנו כוסית (ועוד אחת, ועוד אחת…) אל מול הנוף הנהדר ממרפסת המלון שלנו. אח"כ עלה הירח הכמעט מלא מאחורי ההר, כמו בתמונה, או חלום. אז הרמנו עוד כוסית.

הבירוקרטיה ההודית, ושיעור חשוב

ביום השלישי עשינו את דרכינו באזור, ונכנסנו לעמק סנגלה, בו זורם נהר הבספה הכחול והיפה. זהו אחד העמקים היפים ביותר בהימלאיה, העולה ומטפס על נתיב הסחר הקדום בין הודו וטיבט על לכפר האחרון על הציר בגובה 3600 מ', אלא שמפאת איזו בירוקרטיה הודית, נאלצנו לנסוע רק עד חצי הדרך ולשוב על עקבותינו לעיר המחוז הקרובה ע"מ להוציא אישורי מעבר להמשך המסע. האישורים ניתנים לכל אחד בלא כל בעיה, ונועדו למטיילים הרוצים לטייל באזורים הסמוכים לגבול עם סין, הנמצאים תחת שליטה צבאית. היינו תשושים מ 4 ימים רצופים של רכיבה לא קלה, ובעוד שהניירת עוברת מחדר לחדר, מפקיד א' לפקיד ב' במשרדים מעל, הח'ברה פשוט נפלו שדודים ונרדמו שם על הרצפה והמדרכה והספסלים. מדהים איך הח'ברה התאימו עצמם למציאות ההודית, והפנימו שני דברים חשובים על הודו: שאי אפשר לעמוד כל היום עם סטופר ולחשוב על הזמן, כי אין להם להודים תחושת זמן כפי שלנו יש במערב, והדבר הכי טוב לעשות הוא באמת פשוט לחכות שם ככה סתם. ודבר שני – שהבינו שמותר, באמת מותר, לעשות את מה שהגוף והנפש רוצים – לישון! אפילו שזה מצריך להישכב כך על הארץ, בחוץ מתחת לבנייני ממשלה, מול הרחוב והאנשים. כי אין מי שיסתכל עליהם בעין עקומה או יגיד להם (או אפילו יחשוב) שזה לא בסדר וזה מוזר לאנשים בגילם או במעמדם. זה דבר מאוד נורמאלי ושכיח בהודו לישון ולשכב היכן שאתה – על הארץ, בתוך רכבך, על הקרש של הדוכן שלך, או בכל מקום שיחפוץ לבבך. בכלל בהודו – מותר, ואולי אף רצוי וצריך… פשוט "להיות".

כך העברנו 3-4 שעות, שבסופם קיבלנו את האישורים המיוחלים, וחזרנו למלון למנוחה אמיתית.

ירוק וחום – חוצים את הרכס

למחרת (יום 5) המשכנו לעלות במעלה נהר הסטלג' הזועם. עברנו בדרך גשר שרק לפני 4 שנים התמוטט בעת שעבר עליו אוטובוס צבאי מלא חיילים. אף אחת מ 35 הגופות אפילו לא נמצאה מרוב עוצמת הזרימה והסלעים. הדרך מתחילה להיות משובשת בקטעים מסויימים – סימן לכך שאנחנו מתרחקים יותר ויותר מציוויליזציה. למעשה אנחנו ממש בעיצומה של חציית הרכס המרכזי של ההימלאיה, שמפאת גובהם של ההרים, בצדו האחורי של הרכס אין כמעט משקעים – "מדבר בצל הגשם" – בדומה למדבר יהודה. לכן הנוף נעשה חום וצהוב וצחיח.

באמצע היום אנחנו הגענו למפגש נהרות גדול מאוד – כאן חובר נהר הספיטי המגיע מכיוון צפון מערב לנהר הסטלג' הזורם בכיוון דרום מערב. אם היינו ממשיכים במעלה הסטלג' עוד 8 ק"מ היינו מגיעים לגבול עם טיבט (בשליטת סין כיום). אנו חוצים את הגשר ובתפנית חדה משנים את כיוון המסע שלנו, עוזבים את הסטלג' ומתחילים לרכב במעלה עמק ספיטי. טיפוס ארוך ומפותל במעלה המדרון התלול הביא אותנו בתום כשעה של רכיבה אל יעדינו – הכפר הקטן והציורי נאקו, הבנוי מסביב לאגם קטן, בגובה 3600 מ'. רחוק ברקע שרשרת הפסגות הגבוהה של רכס ההימלאיה, מדבר שומם וצהוב, אדיר מימדים ובלתי נתפס. אתה קולט פתאום פסגות רחוקות ביותר באופק, ומצד שני את העומק של העמק שנמצא תחתיך. הכל נהיה שומם וגדול ואתה מבין עד כמה אתה נמצא ממש עמוק בתוך הרכס, ואתה יושב באיזה כפר טיבטי קטן באמצע הדבר הענק הזה…

טיבט בהודו

נאקו – כפר קטן ירוק מצמחיה, מים זורמים בנחל ממלאים את האגם, בתים לבנים עם דגלי תפילה טיבטיים צבעוניים על הגגות מתנופפים ברוח, וילדים קטנים עם עיניים גדולות מתרוצצים… נעצרים כשמבחינים בנו, ומתחילים לבהות בבני האדם "המוזרים" שפקדו את כפרם. שעת שקיעה, שקט, ושלווה גדולה.

מבחינה גיאוגרפית שייך האזור לרמה הטיבטית, וכך גם יושבי העמק הם מבחינה תרבותית-דתית טיבטים. בעלי חזות שונה (יותר "סיניים" במראה), בודהיסטים בדתם, שונים מאוד מן ההודים באורחות חייהם, התנהגותם, מאכליהם, שפתם… למעשה בכל סממן תרבותי ניכר הבדל משמעותי. בתיהם וכפריהם שונים בצורת הבניה, ובכפרים יש "גומפה" (מנזר בודהיסטי) במקום "מנדיר" (מקדש הודי).

המנזרים עתיקים ונבנו בתקופה בה החל להגיע הבודהיזם לרמה הטיבטית מכיוון הודו – בסביבות המאה ה 10-11 לסה"נ. ביקרנו בגומפה העתיקה בכפר, בה נעשו עבודות שימור ושחזור של ציורי הקיר הרבים שדהו מאוד עם הזמן. ציורי השדים והבודהות הם אחד מסימני ההיכר המרכזיים של הפלג הבודהיסטי הטיבטי, הנקרא "ווג'ריאנה", ובו, בדומה למה שפגשנו קודם לכן במקדש בסאראהן, יש משמעות גדולה לגירוש השדים הרעים, או אף השתלטות עליהם ותיעול האנרגיה שלהם לעזרה ולחיוב.

עמק ספיטי

בימים הבאים המשכנו לטפס במעלה עמק ספיטי. זהו עמק מדברי ממש, עם הבדל אחד – זורם בו נהר גדול – נהר הספיטי. פסגות הרכסים מתרוממות באזור זה אל מעל 6000 מ', ואף פסגה אחת מתרוממת לגובה 7000 מ' (Shilla peak), והיא הגבוהה בכל האיזור. נוף שמזכיר מעט את הרי אילת – הרים מחודדים מסלעי יסוד וסלעים מטמורפיים שהתרוממו בעקבות ההתנגשות של הודו באסיה שהחלה לפני 25-50 מליון שנים (ההתנגשות קרתה ממש באזור זה של התרוממות ה"זאנסקאר"), אולם ההבדלים בולטים: קודם כל הגדלים והעוצמות פה אינם ברי השוואה לאלו שבאילת. בנוסף יש פסגות מושלגות למעלה, ונהרות שוצפים למטה… ובכל מקרה – האוויר… מרגישים שזה לא אותו אוויר בגובה 3000 מ'.

הדרכים בעמק משתנות, ונעות בין סבירות (סלולות), משובשות… עד כדי דרכי עפר גרועות. תנועת כלי רכב אפסית כמעט. מדי פעם עובר איזה אוטובוס שאוסף מהכפרים לבירת המחוז – "קאזה", או איזו מכונית פרטית. פגשנו גם כמה אירופאים משוגעים שעשו את המסלול על אופניים.

כאמור, גם יושבי העמק ותרבותם מאוד שונים מהודו של מטה. יעדינו בסוף היום השישי למסע היה הכפר "תאבו", בו נמצאת אחת הגומפות החשובות ביותר מבחינה היסטורית-דתית לטיבטים, ובה חדר מרכזי מפואר ביותר עם פסלים וציורי קיר מדהימים של מיני בודהות ושדים מיוחדים התופסים חלק נכבד מהפרקטיקה הדתית של הבודהיזם הטיבטי. המנזר נבנה ע"י שליט ממלכת "גוג" (Guge) בשנת 996 לספירה, בחסותו של "רינצ'ן זנגפו" – שהיה מהמורים הרוחניים המשפיעים ביותר בתולדות הבודהיזם הטיבטי, ושבנה למעלה מ 100 מנזרים באזור זה של ה"טראנס-הימלאיה". היסטוריה מרתקת, שימור נדיר ביופיו, ואתר מורשת עולמי מרשים ביותר.

בהמה טיבטית, 2 אותיות…

הדרך מתאבו ל"קאזה" בירת עמק ספיטי (יום 7) היתה סלולה רוב הדרך, ויצאנו בניחותא מכיוון שלא היה מרחק רב לעבור באותו יום. דווקא ביום זה שאמור להיות יום עם נסיעה רגועה, שבו התכוונו להוריד קצת את הקצב ולפנות פנאי בראש ואוויר בריאות… דווקא אז שתי נפילות של רוכבים עם האופנועים, אחת אחרי השניה. חוסר תשומת לב רגעי הזכיר לכולם כמה אי-אפשר ואסור לשחרר את החבל של הריכוז וההקפדה על רכיבה נכונה ובטוחה בכל עת, בטח שלא בהודו ובכבישים ההודים. הראשונה בגלל בור בכביש שהפתיע את הרוכב, שבדיוק נופף לשלום לאיזה ילד שעמד בצד. השניה בגלל אי שמירת מרחק בעת שהשיירה עצרה לצלם איזה יק (מכירים?!) שעמד בצד. לשמחתנו האירועים נגמרו בלא נזק בריאותי חמור. עם זאת, הרוכבת שנפלה בגלל היק נאלצה לנוח 3 ימים עד שהנפיחות ברגל תרד והיא תוכל לחזור לרכב. את הדרך במשך 3 הימים הבאים היא עשתה ברכב הליווי.

בהמשך אותו היום עוד הספקנו לבקר במנזר "קי" ולעלות לביקור חטוף בכפר הגבוה בעולם – "קיבר". מנזר קי הוא הגדול ביותר בעמק (מבחינת מספר נזירים ותלמידים), והוא שוכן על גבעה תלולה ממנה יש נוף פנורמי מדהים של העמק. סיירנו במנזר, פגשנו את הנזירים ושמענו על אורח חייהם המיוחד. קיבר הוא כפר קבע השוכן בגובה 4300 מ', עם חשמל, בי"ס, דואר, ואפילו "גסט-האוסים" ומסעדות מקומיות לתיירים. החוויה האמיתי היתה להתהלך בין בתי הכפר, ולא בגלל הבתים או האנשים, אלא בגלל האוויר. אין חמצן! כל הליכה קטנה, שלא לדבר על טיפוס, יהא הקטן ביותר, הופך להיות פתאום מאמץ בלתי נתפס. התנשפויות שלא זכורות מאז הימים הפרועים בתיכון או בצבא, בלילות בלי שינה.

נכנסים לעומק השטח…

אחרי 7 ימי מסע בגבהים, בלי ספק אפשר להגיד שעברנו הרבה חוויות וכל יום הפתיע וחידש. למרות זאת היה ברור לכולם (אחרי שעבדכם הנאמן עשה כל שביכולתו להסביר, ולדבר על זה, ולהכין את הח'ברה…) שהיומיים הבאים – הולכים להיות משהו אחר לגמרי…

את הבוקר התחלנו מוקדם בנסיעה רגועה, אחרי שמילאנו דלק מלא בקאזה. אין דלק בהמשך הדלק ביומיים הקרובים. אחרי כ 50 ק"מ נגמר הכביש, ומתחילה דרך עפר שעולה מעלה מעלה אל עבר מעבר ההרים – "קונזום פאס", בגובה 4551 מ'. הדרך הופכת להיות אתגרית מעט יותר, ואופנועי האנפילד הישנים מרגישים קופצניים במיוחד על האבנים. עוד פנצ'ר (ה 3 היום)… מחכים קצת שהמכונאי יחליף גלגל… וממשיכים. הדרך מטפסת בעקלתון, ולאט לאט מתחילים לראות את הפסגות הגבוהות מסביב ל"פאס" ומצדו השני. אלו פסגות רכס ה"צ'אנדרה" בגובה 6200-6400 מ' נישאות רמות מעל. מסביב כבר השלג קרוב. לקח לנו כשעה להעפיל מעלה בדרך לא דרך. עם כל סיבוב נפתח הנוף עוד קצת וההתרגשות עולה. לבסוף – איזו שמחה. איזה נוף. אשכרה באמצע ההימלאיה, מוקף בפסגות מזדקרות מטורפות, שלג, מעל שמים בגוון כחול עמוק, למטה הנהר זורם הרחק הרחק בתחתית העמק. אין חמצן אמנם, אבל השמחה גדולה. תלינו דגלי תפילה טיבטים, להוסיף על המאות שכבר תלויים שם, הצטלמנו, וחגגנו את "כיבוש הפיסטין".

אגם הירח

הדרך מטה לעברו השני של המעבר – עמק "להול", היתה תלולה ביותר, ואף ארוכה יותר. עקלתון בלתי נגמר במורד ההר. מסביב – שלג וקרחונים. מדהים. ירדנו מהדרך הראשית לכיוון צ'נדרה-טאל (אגם הירח). הדרך אל האגם (11 ק"מ) היתה עוד יותר גרועה מהדרך אל ה"פאס". צרה מאוד, ועם שני מעברי מים. בסופה טיפוס תלול ולא קל לכיוון האגם. כשהגענו – ראינו איזה חבר הודי קטן מ"רשות שמורות הטבע" ההודית. הוא בדיוק חסם את הדרך ושם שלט "אין כניסה לשטח שמורת האגם". מבחינתינו זה אומר שצריך ללכת ברגל 1 ק"מ. לא יאומן… באותו היום שאנו מגיעים הוא שם את השלט… ככה זה בהודו. בכל זאת ולמרות המאמץ שנדרשנו אליו (אמנם רק ק"מ אחד, אבל בגובה 4200 מ'), שום דבר לא יכול לתאר את המקום הנדיר הזה. אגם כחול ראי באמצע ההרים, הפסגות והקרחונים… זה בלי ספק אחד המקומות היפים ביותר שהייתי בהם בחיי. חיכו לנו שם אוהלים מוכנים ללינת לילה.

כמה מהח'ברה לא עמדו בפיתוי ונכנסו למים (שאגב, לא היו קפואים מדי). השעה היתה עוד מוקדמת והיתה שמש חביבה. אח"כ התארגנו, שתינו צ'אי , ויותר מאוחר – קבלת שבת, ארוחה, מדורה ולישון. אלא שלא מספיק הגובה והקור, מחוץ לאוהלים היה קשור חמור (שעזר להודים להביא לנו את האוהלים והציוד לפה), ולחמור הזה היה טיימר: כל חצי שעה בדיוק היה דופק סריה של נעירות, ומעיר את כולם. היה לילה לא קל לחלק מהרוכבים…

עמק להול

למחרת קמנו בחמש וחצי בבוקר, לנסיעה האחרונה עד מנאלי. יום קשה, ארוך, מתיש, ועם כמה מכשולים… ועוד אחרי יום ולילה לא פשוטים כשלעצמם. תענוג! יצאנו לדרך…

2 מעברי מים בחזרה עד לדרך הראשית. עוד 4-5 ק"מ אח"כ ואנו מגיעים לארוחת הבוקר באיזה אוהל שמשמש תחנת דרכים. בחוץ עוד קר מאוד, אבל השמים פתוחים והשמש מתחילה לחמם. אחרי ארוחת הבוקר ציפתה לנו דרך עפר לא טובה וארוכה, כולל מעברי מים לא מעטים (חלקם לא פשוטים), עליות, ירידות, תהומות, חול, מים, אבנים וסלעים. יום 10 למסע, הגוף תשוש ביותר, התחת שבור, הגב כואב… אבל משהו בכל זה רק גורם להכל להיות כ"כ חי ואמיתי. הנוף בלתי נתפס בעליל, כשמימין ושמאל ההרים מזדקרים כמו קירות לגבהים עצומים. פסגות מושלגות, קרחונים, מים זורמים במפלים מכל עבר, נהר ה"צ'נדרה" זורם לצידנו, סוסים במרעה… אין נפש חיה מסביב. הנוף דרמטי ביותר, חצי מדברי. הדרך קשה ומדגישה את העובדה שאנחנו רוכבים באזור שמעטים מגיעים אליו.

מעבר "ערימת הגופות"

לקראת שעת צהרים הגענו לצומת הדרכים המובילה צפונה לחבל לדאק, או דרומה למנאלי דרך מעבר "רוטאנג" (רוטאנג-פאס) הידוע לשמצה.

זהו מעבר ההרים הראשון (מיני רבים) בדרך הראשית המקשרת בין מנאלי לחבל לדאק, ואחת מ 2 דרכים בכלל ללדאק. לכן הדרך הזו עמוסה במשאיות אספקה וצבא (לדאק גובלת עם סין…). מאות מאות של משאיות עולות ויורדות בשיירה ארוכה ארוכה. הן איטיות מאוד, מיושנות, לא מתוחזקות טוב, ופולטות פיח שגורם לך להרגיש כאילו שאתה בתחנה מרכזית ת"א, אפילו שאתה בהימלאיה. בקיצור – התחלנו לעקוף… אלא מה?! כשעה של נסיעה מוטרפת בינות למשאיות-הפיח-הבורות-התהומות-והנוף, בדרך סלולה לפרקים ובעיקר משובשת, והגענו לראש המעבר בגובה 3990 מ'. אבל שם… זה רק מתחיל.

זוכרים מדבר בצל הגשם?! אז פה עברנו לצד השני של המעבר – חזרה לגשם! בהתחלה נכנסנו לתוך ענן, שלא ראו בתוכו 10 מ' קדימה לפעמים. אח"כ הגענו לבוץ. תרגום המילה "רוטנג" הוא "ערימת הגופות", וככה"נ קשור למזג-האוויר המשתנה והמסוכן פה, ולדרכים אשר גבו את מחירם. החלק הראשון של הירידה נקרא "14 הפיתולים"… ועל הענן הזה, והבוץ, והתהומות, תוסיפו עכשיו שיירה של אלפי (!!) כלי רכב… שמחכים בפקק שנראה כאילו הוא לא יכול בכלל להיפתח (משאיות ואוטובוסים ורכבים נתקעים שם בבוץ ובמעברים צרים), ואנחנו מתמרנים בין כל אלה… להודים שמחכים שם ועוד יחכו גם יומיים… והבוץ והבוץ והבוץ…

אוי, כזה ריכוז בנהיגה גם בטסט הראשון לא היה לי, והשרירים נתפסו כמו שלא נתפסו אפילו באותם לילות פרועים. הסתכלתי כל הזמן אחורה לראות שכולם בסדר ואף אחד לא החליק או נתקע, אבל אי אפשר היה לראות את כולם, ובהתקפת אנדרנלין כזו כל מה שהגוף והראש אמרו לי זה – "פשוט תמשיך לסוע… צריך לסיים את המקטע הזה". שעה וחצי של נסיעה, בתנאים האלו, במהירויות אפס כמעט, הביאו אותנו לסיום אותו מקטע שאורכו… 17 ק"מ. היינו ערימת גופות, אבל הקבוצה כולה הסכימה פה אחד – זו היתה "הרכיבה של החיים"!

המנוחה והנחלה

אחרי הפסקה לארוחת צהרים מאוחרת בסוף המקטע הקשה, המשכנו למטה לכיוון מנאלי. עכשיו היתה זו נסיעה רגועה יחסית, בכביש סלול, מה שנראה פתאום כמו טיול בפארק.

לקראת הערב הגענו למנאלי. סוף סוף – המנוחה והנחלה. יומיים שלמים של מנוחה ורגיעה בעיירת הנופש, בסיום המסע, לאחר יומיים מאתגרים של "לסיום סיומת". להסתכל על מה שעשינו – אני חושב שלאף אחד לא ירד החיוך מהפרצוף במשך יומיים לפחות. אלפי התמונות, הסיפורים, ואפילו הסרטים – לא יצליחו באמת להסביר את ההרגשה והחוויה שעברנו.

נהרות של וויסקי נשפכו באותו ערב, על מצע של ארוחות דשנות מתפריט מערבי, וסיפורים סיפורים משחזרים כל רגע ורגע בהתרגשות… כאילו לא היינו שם כולנו. מסע ורגעים בלתי נשכחים בעליל.

זהו סיפורה של ההרפתקאה הגדולה והמופלאה שעברנו בקיץ 2009 בהרי ההימלאיה, בשיירה של 14 אופנועים. כבוד רב! למשתתפים במסע, שעברו את כל תלאות הדרך בצורה מדהימה, במיומנות ברכיבה, בחברות ועזרה, ובהנאה גדולה:

אלי (הצלם) יגר, גיורא (המפקד) ויטנברג, מישל (הגדול) ואנה בן-יאיר, רמי (הקטן) ועפרה שפר, שרית (התותחית) וגולן (המיומן) פאר, יצחק (המצטיין) ויינברג, צביקה (פחד גבהים!) בר-און, נחום (כפרה) פרג', גבי (ויסקי) עידן, רז (ג'ינג'י) ומור (לפני צבא) ספיר, קובי (שאדי) סידס, איציק (שמרית) אבו-חצירא ורוני (הלוחש לאופנועים) גולדברג

כותב הכתבה הוא מארגן ומוביל המסע, סער ספיר

אייל ברנדט, עו"ד, טייל והרפתקן, יצא בפעם הראשונה לטיול מאורגן על אופנועים בחו"ל. הזיכרון שלו לכל פרט ומקום, עם עיין חדה שתופסת הכל מזוית ראיה ייחודית ואישית, מועברים פה בצורה יפהפיה בכתיבה רהוטה ומעניינת.

את הכתבה הוא פרסם בפורום "מועדון האופנועים הישראלי".

לפני כיומיים נחתתי (כיממה לפני שאר הקבוצה עקב אילוצים בעבודה). לקח לי קצת זמן לעכל. לפני כשבועיים ויותר פתאום אני על מטוס בדרך לפרנקפורט, גרמניה. שאלו אותי אם אני מתרגש, הרי זאת הפעם הראשונה שאני נוסע לטיול בחו"ל על אופנוע. מגשים חלום. אפריקה. פילים, היפפוטומים, תנינים, אריות, תאואים, לווינתים, פניגווינים מה לא? הכל רציתי לראות. וכך מצאתי עצמי חובב חיות מושבע וחובב אופנועים, כבר בדרך לשם. והיו לי היסוסים. לא ידעתי מי זה המדריך. לא הכרתי את הקבוצה. במפגש טרם הנסיעה הרגשתי מנוכר. היו שם חבר'ה שכבר טיילו ביחד והכירו זה את זה. אבל זהו. ההחלטה התקבלה. הכסף (לא מעט כ 18,000 ש"ח +), שולם , וזהו יוצאים לדרך. בשיחה עם המדריך נאמר לי כי המחיר כולל הכל (מלון + א. בוקר, טיסה, אופנוע, אתרים) + כ – 500 $ לארוחות ודלק. הטיסה הייתה קשה וארכה כיממה. הובטח לי ב.מ.וו ג'י אס 1200 וזהו, לי זה הספיק. טרם הטיסה רישיון בינלאומי, וביטוח נסיעות קצת מזומן (יש שם כספומטים ובנקים) ופתאום נוחתים בקייפטאון.

קצת קשה להתרשם. שדה תעופה רגיל. קונים כרטיס "סים" מקומי ויוצאים לרכבים שהובילו אותנו לסוכנות ב.מ.וו. מקבלים סנדוויצ'ים ולדרך. הכביש עובר על פני ופתאום נחשפים בתי השחורים שמקיפים את העיר. בקתות מכל הסוגים והמינים. ברובן מכוסות בפח מגולבן, בגודל של כחדר. מאוחר יותר הוסבר לי שכל אחד יכול להקים לעצמו בית כזה ולגור בו ללא תשלום. הר השולחן המדהים הצופה על קייפטאון מביט אלינו בגאווה. ופתאום אנחנו בתוך העיר. מספר די קטן של בניינים גבוהים והנה הים. לאורך הים טיילת עצומה ומרכז קניות ענק. מאוחר יותר אף ביקרנו בהם (לקראת סוף הטיול). הגעה לסוכנות, מפגש עם אדם מקסים בשם ג'וני אם זיכרוני אינו מטעני, שירות מצויין ואדיב, מהיר ומקצועי, ראיתי את האופנוע. שנת 2008 נראה לי בסדר גמור ואמנם נהנתי ממנו מאוד במהלך כל הטיול.

יוצאים מקייפטאון כבר על האופנוע לכיוון התחלת הטיול , "דרך היין". הגענו למקום קסום ראשון. זיוונוואכט. אחוזה קסומה עם אגם קטן. בית האחוזה משמש כמסעדת "גורמה" מדהימה, ליד האחוזה לא רחוק נמצאים הצימרים, ביתנים קסומים וכבר חלוקה ראשונה לחדרים. בצימר למעשה היו שלושה חדרים , כאשר אני ואיציק אחד מהאופנוענים ישנו בחדר אחד, זוג אחר (אביגדור ואישתו) בחדר שני ויששכר בחדר שלישי. כך התחיל הטיול. ארוחת ערב מפנקת, יין מעולה, והרגשה נפלאה.

ציפו לנו מקומות מדהימים ביופיים. כבישים מפותלים הבנויים בדיוק לאופנוענים. במהלך היומיים הראשונים ב"דרך היין" ביקרנו במספר אחוזות ועשינו בכל מקום טעימות. יינות לבנים, יינות אדומים, יינות מתוקים מכל הסוגים והמינים שיכלו להציע. ארוחת הבוקר באחוזה הייתה אף היא מבשמת מפוארת מפנקת ומרהיבה. סידור השולחן השאיר את כולנו עם פיות פעורים. ותוך כך הטיול הלך והסתעף. פה ושם תצפית מרהיבה לאחר "פס" מופלא בתוך יערות עד , תוך עליות מרהיבות, ולעיתים כניסה בשביל תוך תחושת השטח באופן שהעצים את ההרפתקה. לאט לאט נכנסנו לתוך הארץ היפה הזאת. בשלב מסויים הנוף התחלף לנוף מדברי ומצאנו עצמנו במרחצאות טבעיים. גם מנוחה שכזאת אולי לעיתים נזקקת. עשינו מסאז' של כחצי – שלושת רבעי שעה, נחמד . ותוך כך מצאנו עצמנו לפתע בתוך שטחי סוואנה מרהיבים. הנוף השתנה לשיחים נמוכים, פה ושם עצי שיטים, ולפתע גם חוות יענים. מה עם צ'יטות? חיות בר? שאלתי. עוד יהיו, חכה בסבלנות נענתי…

התצפית הראשונה לאחר עליה נהדרת וסיבובים מפותלים הייתה לא רחוק מקיייפטאון, מצנחי הרחיפה ריחפו באויר ונתנו תחושה של חופש אמיתי. לפתע מן ההר הסמוך יורדת קבוצה של 4 כושיות ומלווה תוך שירה אפריקאית חרישית שהלכה והתקרבה. חיוכים חושפי שיניים לבנות והנה אפריקה . ביקשתי אותן לשיר לנו ובלי להסס לרגע לקחו את התוף והתחילו בשירה וריקודים. אט אט הצטרפו שאר חברי הקבוצה שעדיין לא הכרתי בשמותיהם. חוויה ראשונה. בהמשך עליה לשביל לא סלול והגעה לבית אחוזה באמצע שום מקום. בתוך הואדי אגם קטן וממול בית יפה ומטופח. אישה בשיער לבן קיבלה את פנינו והגישה לנו לחם מאפה ידיה ויין אותו היא מכינה בחווה. סיבוב בחווה, ביקור ביקב טעימות מהיין ושיכרון חושים. ותוך כך חולפים על פני שטחים מרהיבים של כרמים עד אין קץ, הרים גבוהים נישאים ונופים מתחלפים.

ביום הרביעי לערך הגענו לאיזור היותר יבש של אפריקה. ה"קארו הקטן" (קארו = יבש) הסביר לנו סער, הינו מעין עמק מוקף הרים , אקלים יבש יותר , בצל הגשם. לפתע מגיעים לכביש מדהים. רכיבות מתפתלות בעיקולים מושלמים, הרוח נושבת בפנים, האופנוע נענה ללא מאמץ לפניות המושלמות. החבר'ה מתרגשים מנסיעה. כך גם חלפנו על פני חוות היענים הראשונה. בדרך גיליתי את אהבתם לחיות והשימושים השונים שהם עושים מנוצות היענים, מעורן, משיני הכרישים, מהעץ, מחרוזים ולפטיקים, מברזל ממוחזר, מבדים ציבעוניים, מסוגים שונים של אבנים יקרות יותר ופחות. אומנות אפריקאית בכל עיירה ובכל פינה. הכל בר שימוש ויש לו מטרה. חותכים את העמק הזה , יוצאים ממנו לטיפוס על הר תוך נסיעה על שביל מצווין ומפותל, וירידה מהממת לכיוון העיירה "פרינס אלברט". בקצה ה"קארו הגדול". שטח עצום של איזור יבש , סוואנה כמו הקטן אבל הרבה הרבה יותר גדול. עיירה די יפה, ההפרדה בין הלבנים והשחורים כאן מאוד בולטת. הגענו בצוהריים וכאן בין 13:00 ל 14:00 יש הפסקה. נכנסים למסעדת דרכים , המבורגרים טעימים וממשיכים בדרך. 14 אופנועי ב.מ.וו, ארבעה 650, ארבעה 800 ושישה 1200. חלק מהרוכבים מצאו את ה 650 קצת קשה לנהיגה כל כך ארוכה. מגיני הרוח של ה 1200 הוכיחו את עצמם. הגבהים של ההרים כאן בלתי נתפסים. אלפי מטרים של טיפוס תוך כשעתיים וירידות שחושפות אותנו לנוף נוסף ומאלצות להשתמש בכל כישורי הנהיגה.

הנהיגה בדרך כלל רכה, התנועה די דלה באיזורים הללו ואין בעיה להאיץ קצת במהירות. באחת הפעמים הגענו לנהר שזרם למרגלות אחד ההרים הגבוהים שטיפסנו מצד אחד וירדנו מצידו השני בשביל מדהים ביופיו ואיכותו. במהלך ההפסקה הרשתי לעצמי להתרחץ באחת מהבריכות שהנהר הציע. קור המיים צינן את הגוף הלוהט לאחר הרכיבה המאומצת וארוחת הצהרים הבריאה החזירה את החיוניות לגוף. את המסע ליווה רכב מיניואן אליו היה נגרר עליו אופנוע ספייר. הנהג והמלווה מטעמו של המדריך שרתו אותנו בנאמנות במהלך כל הטיול תוך שנענו לכל בקשותינו. פה ושם גם קיבלנו איזה מזכרת קטנה מהיום שעבר , משהו שיזכיר את המקום וייחודו ואלה לא חסרים בדרום אפריקה. במקום אחד כרמים ויין, בשני יענים ועוד. חוות היענים אליה נכנסנו הייתה רחבת ידיים וגידלה אלפי יענים. הסבר על ביצי היען וההתפתחות שלו לווה בסיור בחווה והסתיים במירוץ בין שני רוכבי יענים מעובדי המקום שכן כמעט אף אחד לא עמד בדרישות המשקל המאקסימלי לרכיבה על יען (75 ק"ג).הנה הנה אשר ודני מצטרפים לחווית הרכיבה. שמח שחזרתם בריאים ושלמים. נהנתי להכיר אותכם ושמח שהצטרפתם לטיול. דני היקר, עם המחשב הנייד מחפש בכל מקום אליו מגיעים את אפשרויות החיבור לאינטרנט, פלאי הטכנולוגיה שהגיעו כמעט לכל מקום בו היינו עזרו לדני להעביר הילוכים. ואשר והרבנית שלו עופרה, שני אנשים מקסימים ששמחתי מאוד שהם בסביבה, קצת אוירה ידידותית, קצת תחושה של בית… והיענים הטיפשות הללו. בעיניהן הכל אכיל. המצלמה, השעון, כל דבר שהיה על היד. עיניהן עקבו ברעבתנות וניסו בקדחתנות לבולעו.. וכבר החבר'ה מצטרפים לשמחה. אשר עוד הספיק להרביץ צביטה שהקפיצה אותי מהמקום תוך שאני מנסה להתחמק מנסיונות הבליעה של היען.

וכך לפנות ערב , הטמפרטורה שהגיעה באותו היום כבר ל 34 מעלות נרגעת והולכת ויורדת בלילה עד ל 17 מעלות. שינויים חריפים במזג האויר, קור חום, שמש ואפילו מאוחר יותר ניתקל בסופה עזה של גשם ורוחות חזקות מאוד. ממשיכים לכיוון נקודת הלינה הבאה. לקראת היציאה מאיזור ה"קארו" הקטן, נעצרנו ליד מעין גן חיות קטן. במסגרת אהבתם הרבה של הלבנים בדרום אפריקה לחיות, יש ניסיונות רבים לחנך את השחורים לכיבוד ואהבת הטבע. והנה פינה , עשירה בכל חי. נכנסים ומביטים נפעמים בחיות הרבות השוכנות כאן לבטח. סיבוב אצל הקרוקודילים היה מלא עניין, היפופוטמית קטנה, זן נכחד של היפופוטמים החיים ביערות הגשם ולאו דווקא באגמים, מגיעה לקבל מזון מהמדריך. קרוקודלים שקופצים לקבל מזונם. ולקינוח החתוליים. גורי צ'יטות מקסימים, גורי אריות לבנים מטריפים, זוג צ'יטות מפואר ושני אריות לבנים מבהילים. ההליכה על גשר מעל לכלוב. מאוחר יותר התאפשר למי שהעז ושילם, להכנס עימן לכלוב ללטפם. נכנסתי לצ'יטות. החיה המרהיבה הזאת שראיתי עד היום רק בטלויזיה בערוץ ניישונל ג'יאוגרפיק, החיה הרצה המהירה ביותר על פני האדמה, מביטה אלי בחוסר עניין. למזלנו הן כבר לאחר ארוחת הצהריים… ליטפנו, הצטלמנו ויצאנו ללא פגע מהכלוב. כלוב – דהיינו חצר רחבת ידיים מוקפת גדר ומעליה עובר גשר מעץ עליו עוברים המבקרים. האריה הלבן הגדול (ענק) שהיה בכלוב שליד ממש לא הדליק אותי, וויתרתי בשמחה רבה על ליטופו וכך גם על ליטופה של בת זוגתו.תוך כדי הביקור ראינו קבוצה של ילדים שהגיעו לבקר. המדריך שם סיפר שחלק מהחינוך לאהבת הטבע כולל ביקורים של בתי ספר במקום. ביקורים חינם. הסעות חינם. רק שיגיעו ויפנימו את פלאי הטבע שהמדינה המדהימה הזאת מציעה.

ממשיכים בנסיעה, הרוח היבשה לאט משנה את פניה. מגיעים לקראת הירידה לאיזור החוף. הטיול היה מורכב מנסיעה מקייפטאון מזרחה וצפונה, עד לפרינס אלברט, ולאחר מכן ירידה דרומה לאיזור הים, נסיעה עד לפארק ציציקאמה וחזרה לאורך החוף פחות או יותר עד לקייפטאון. הדלקת המוסיקה הרגיעה קצת את המחשבות, כניסה לטראנס של רכיבה, ספיגה, הקשבה ונהיגה.

כבר בנסיעה חזרה מפרינס אלברט התרגשנו על הגז. לאו דווקא בכוונה, הנעתי את האופנוע, חיפשתי את המדריך, אשר מסמן שהוא לא יודע היכן הוא, נתתי בגז ונסעתי במעלה הכביש לחפש אותו, עושה לאחר כשני ק"מ סיבוב בחזרה לעיירה ושיירת האופנועים עולה לפני, בראשה רוכב עם אפוד זוהר שנראה בדייוק כמו המדריך ובעיני נראה כמו אביו שהיה המאסף של הטיול – רז. עקפתי אותו במהירות, נתתי בגז קדימה, עקפתי את הרכב הליווי שהיה לפניהם ו"רדפתי" אחרי המדריך. עוד אני משייט במהירות של כ 140 קמ"ש בכביש נחמד אבל דו מסלולי והנה עוקפים אותי בטיסה יציבה שני אופנועים. אי אפשר היה שלא לזהות את אשר בראשם . מאוחר יותר יצא לי גם להכיר יותר טוב את יאיר שהיה טייס, תרתי משמע, דהיינו היה טייס בחיל האויר הישראלי. עוד אני רודף אחריהם במהירות שעלתה על 170 קמ"ש, מגיעים לצומת והם עומדים. נעמד לידם ולשאלתי היכן המדריך, הם עונים בסיפוק.. "מאחורינו.." מאוחר יותר הובהר לי למעלה מכל ספק כי יכולותיהם של שני הטייסים עולות בהרבה על הטיסה הקצרה שעשינו באותה ההזדמנות. מגיעים לאחר יום מפרך וחם לצימרים נחמדים בעיירה שקטה, בריכה באמצע ודולפין שמשפריץ מיים. בערב על האש. אחד הטעימים שאכלתי. בשר צייד, סטייקים, נקנקיות ועוד.

הירידה לכיוון החוף מלווה הייתה בנופים מרהיבים. ירידה של מאות מטרים בכביש עם פיתולים מושלמים ולאחר מכן כניסה בכביש מהמם ביופיו בתוך יערות עד שהמשיך לשביל נוח ורחב דיו ואולם מסוכן עקב המשאיות עמוסות העצים שבאו במהירות ממולנו. תוך עליה נוספת אט אט נחשף חבל ארץ נוסף בפנינו הנלהבות – הגענו ל"גרדן רוט" Garden rout . בדרך בעצירת הצהריים התלהבנו מהבשר המיובש בסגנון המערב הפרוע שטעמנו. סוגים שונים של בשר מיובש ארוז באריזות וואקום. ממש כמו שלקחו פעם בצמוד לאוכף לרכיבה של ימים רבים בערבה. טעים ומיוחד. והנה אנחנו מחפשים עצירה נוספת לקפה וממשיכים ברכיבה המהנה. מסביב פסגות ההרים מזמינות לביקור. במהלך העצירה, מאחת החוות מתקרב בעל החווה עם דוברמן יפהפה. מתחילים בשיחה עימו ומתברר שהוא ביקר בארץ במלחמת המפרץ ונאלץ להתקע בישראל במהלך כל המלחמה. הרבה יהודים ואוהבי ישראל פגשנו במהלך הטיול. הדרום אפריקאים הלבנים יודעים ומכירים את ישראל, לא כך השחורים שלא בדיוק ידעו היכן נמצאת המדינה הקטנטנה שלנו. מתקרבים לצימרים הבאים ולאחר רכיבה מעייפת נחשף בפנינו בניין מרהיב ביופיו . הגענו לציציקאמה.

אז מה אפשר להגיד על ציציקאמה.. איזור מרהיב ביופיו. פארק עצום מלא אטרקציות עד בלי די. בצימר המופלא בו שהינו הכנו בפעם הראשונה בעצמנו את ארוחת הערב. כאן לפתע התגלו אשר ואביגדור במלוא גדולתם וגם כמובן הנשים שלא נחו לרגע מעת שהגענו לצימר. כשכולנו היינו שפוכים ועייפים המטבח שקק פעילות. הפארק עצמו הוא למעשה שטח המשתרע לאורך החוף ופנים הארץ וכולל ואדיות עמוקים ונחלים מרהיבים, יערות עד עצומים ופארקים של חיות. פארק הקופים זימן לנו מפגש נדיר בשטח מגודר של כ 40 דונם עם כתשעה סוגים של קופים ובניהם הקוף דמוי האדם הגאבון. קוף יפהפה , לבן שחור שהתנודד לעומתנו ונעץ בנו מבטים מלאי משמעות. קופי סנאי קטנים התרוצצו מעל לראשינו ואפילו קוף שאגן שחור קידם את פנינו בדחילו ורחימו. בצמוד לו קיים פארק מרהיב של ציפורים. ושוב שטח שסגרו בו מינים רבים של ציפורי יער , ציפורי שיר, תוכים ססגוניים וציפורי מיים חלקן בצבעים מרהיבים של אדום וירוק, כחול וצהוב, וחלקן בצבעים של וורוד עז ועוד. חוויה שמיימית לאוהבי הציפורים. רק שם יכולתי לבלות יום שלם ולא להספיק לראות את הכל. בהמשך הפארק נחשפנו לאטרקציות נוספות כגון עץ עתיק בן 800 שנה, מסעות "קנופי" – אומגות בין העצים ומעל מפלי מיים מרהיבים, ועד לבאנג'י הגבוה בעולם. מספר מטרים מתחת לגשר הכביש שחצה ואדי מפואר, הקימו תחנת סנפלינג ממנה ניתן לקפוץ באנג'י באורך של 216 מטר. סער השתדל לשכנע ואולם מסיבות מובנות, אף אחד לא הסכים להתנסות בחוויה המדהימה. רק לראות אותם קופצים משם, צעירים ומבוגרים כאחד, הספיק לנו להבין שזה לא משהו שנעשה. הוצעו סכומים נכבדים אף למישל על מנת שיעיז ויתנסה ואולם, אישתו הטילה ווטו ולא נראה שהוא היה מוכן להרחיב ולפתח את המשא ומתן.. מרחבי הפארק הירוקים זרועים בעצים אותם מגדלים על מנת לעשות מהם נייר. עוד תעשייה ייחודית של דרום אפריקה. חוף הים אף הוא הזמין להליכה מרתקת לאורך שביל מסודר היטב, עד שהגענו לתצפית על אחד מהגשרים התלויים הארוכים בעולם. הגשר תלוי מעל מפרצון קטן ותחתיו נכנסות סירות מלאות תיירים ששייטו במעלה הוואדי לפינות ניסתרות של הקניון המרהיב שחשף טפח וכיסה טפחיים. הליכה של כשעתיים הלוך וחזור רק הועליה לחלץ את העצמות. וכך נחשפנו בפעם הראשונה והתחלנו דרכינו לאורך החופים המרהיבים של דרום אפריקה. מזג אויר שמיימי הוביל אותנו לעיירת הקייט הבאה "נייסנה".

למי שטייל באירופה נייסנה בוודאי הייתה מוכרת. מזכירה קצת את אנגליה , קצת אולי את צרפת אולי אפילו איטליה. עיירה אירופאית לכל דבר (כך נראה על פניו..) אבל ייחודית במפרץ המרהיב אליו היא נושקת. נסיעה על לשון יבשתית ועליה דרך וילות רבות לתצפית מעל האוקייאנוס אל אי הצמוד לעיירה שנרכש על ידי מליונר שבנה לו שם וילה לשימושו האישי. סער הסביר שהביקור באי מאוד מוגבל ויקר. על האי ראינו אנטנות סלולריות נעוצות ומביטות לשמיים התכולים, אמצעי לא רע לממן את הוצאות השהייה של אותו המליונר. נסיעה לצימרים תוך ירדה לאותה לשון יבשתית ומעבר דרך מרכז העיירה שוקק החיים.

בערב יצאנו לרחוב המרכזי שכבר שמם וירדנו לכיוון הנמל של אותה העיירה. מקום קסום ומיוחד. שתי קומות של מסעדות במבנה עם מרפסות ומעקות, מספר חנויות ייחודיות ואוירה שקטה וקסומה. בלילה הראשון אכלנו יאיר אנוכי , יששכר , יענקלה ואישתו במסעדת דגים שגילינו במקרה. האוכל טעים בסך הכל אבל הסושי קצת מאכזב ונראה שעדיין לא מפותח שם כל סגנון האוכל האסיאתי. שאר החבר'ה אכלו בכל מיני מסעדות מעולות אחרות עליהן סיפרו מאוחר יותר. למחרת הופתענו על ידי סער בשייט על פני הלאגונה שייצר המפרץ. עליה על סירות אותן השטנו לבד והתברר שיש משפחות המשכירות אותן אפילו לימים שלמים. סירות די פשוטות עם חדר שינה ושירותים בסיסיים, מנוע קטן אבל שהספיק לנו לשוט בכייף על פני הלאגונה. התחלנו במרדף האחת אחר השניה וסיימנו תקועים בתוך את מהמקומות הרדודים בשפך בלאגונה. יענק'לה ניצל את גובהו ויכולותיו הגופניות כשקפץ למיים הרדודים ודחף את הסירה בחזרה למיים העמוקים. הסתבר לנו מאוחר יותר שלאותה הלאגונה מגיעים סוסוני הים להתרבות. מאוחר יותר עליתי לסיבוב נחמד עם יאיר לתור את הסביבה וקינחנו במסעדה איטלקית עם פיצה ופסטה מהסרטים.

אחר הצהריים חיכה לנו טנדר שלקח אותנו לסיור בשכונות השחורים שמסביב לנייסנה. אפשר לומר שקיבלנו שוק רציני כשראינו לאחר כק"מ מהעיירה את שכונות הפחונים והעליבות בה חיים השחורים כאן. ביקור בגן ילדים טיפוסי מחזיר אותך לפרופורציות. לראות ילדים קטנים אותם מגדלים בבוץ ורפש של אפריקה זה לא מחזה מאוד נעים. על אחת הגבעות צפה בנו בית הספר שבנה בזמנו נלסון מנדלה. גם הוא התחיל את בית הספר מגן קטנטן סיפר לנו המדריך המקומי וכיום בית הספר הינו מבנה עצום וענק מרובה קומות וחדרים. צמוד לו היה גם בית יתומים . ממול מספרה. מעין חדרון עם תמונות וציוד מינימלי. למיטב הבנתי השחורים שורפים את שערם ולא גוזרים אותו. בהמשך ביקרנו "מכשפה" מקומית שאף הכינה בירה. מסיבות של שימור הסביבה.. מלבד סער ולי המלווה אף אחד לא העיז להתקרב לאותה הבירה.. משקה דלוח , עכור ומזוויע. חמוץ למדי טען לאחר מכן סער. ביקור ב"פאב" שכונתי ואפילו מעין מועדון קטן ודל עם מוסיקה ממכונת תקליטים ישנה כמעט והעלה דמעות בעיני. למרבית הפלא כל השחורים שראינו חייכו אלינו ושמחו לקראתנו. המדריך הסביר שבאותה הסביבה האוכלוסיה השחורה נמצאת במצב יחסית טוב.. רק כ- 15% אבטלה.. הוא אף הוסיף שבאותו האיזור עם כ- 35,000 שחורים, ישנן כשלוש משפחות של לבנים שבאו ובנו שם בית, פשוט יותר זול להם לחיות שם. חלק מהחבר'ה התרעמו עליו כשהרגישו שהוא עושה תעמולה למען שילטון האפרטהייד. מכל מקום ברור שהשלטון של השחורים בדרום אפריקה אינו אהוד במיוחד על הלבנים החיים שם. כיום בממשלה הוא הסביר ישנם "רק" כשלושה שרים לבנים.. מכל מקום לראות ולחוות את צורת החיים שלהם נותן פרופורציות לגבי הבעיות "הקשות" שלנו במדינת ישראל. בהמשך הסיור אף הופיעו מספר בנות לפנינו בריקוד מסורתי ואף הוכנסנו לבית בו שהו שני נערים שעברו "מילה". כן כן, שניהם בגיל 16, ובחור אחר שלא הייתי מעיז לתת לו סכין ביד… עשה להם את מה שעשה. לא רופא לא קופת חולים לא מוהל ולא תרופות. שניהם ישבו שם בחדר , צמודים לקיר, רועדים ועטופים בשמיכות, מדורה בערה באמצע והכל היה מלא עשן. נורא.

החזרה לנייסנה הייתה מתבקשת. בדרך כבר התחיל לרדת גשם. מזג האויר נהיה קצת קריר פתאום. יום ללא רכיבות אך מלא בהפתעות וחוויות ייחודיות. בערב במסעדת הדגים היוקרתית בארוחה הקבוצתית נהנו משירתם של מספר שחורים שהגיעו למסעדה. חווית השכונה ממנה הם הגיעו כבר נשכחה ואנחנו פנינו קדימה לכיוון המקום המופלא הבא .

כ 420 ק"מ ציפו לנו בנסיעה לכיוון העיירה הרמניס. רובם בכביש ראשי. כאן באה לביטוי יכולת התפילה המוגברת של מישל שניצל את כל החסד שצבר עם הדלקת נרות החנוכה וביקש מכל לב שהקב"ה יעצור לכמה ימים את הגשם. בקשה שנענתה בחלקה יש לומר. העננים השחורים באופק לא בישרו טובות ואולם את היום התחלנו בנסיעה ביום שנראה שטוף שמש ויבש. לאחר כשעה וחצי של נסיעה בכביש מאלף, תוך שחלפנו על פני נופים שטופים אור ההרים מצפון ורוח שהגיעה מהאוקיאנוס ההודי שליווה אותנו מדרום, טיפוס וירידה בכביש מעוקל באופן מושלם , החליט סער לעצור עצירה מתודית על מנת לחכות לשאר הקבוצה. במבט קדימה חשתי את ענני הסערה המתרגשת וביקשתיו לעצור להתארגנות לקראת הגשם. נכנסנו לתחנת דלק והתארגנו לנסיעה בגשם, או שכך חשבנו.. המשך נסיעה הביא אותנו ותוך מספר דקות לתוך סערת גשמים פראית וראשונה באפריקה. הגשם אליו נכנסנו היה צפוף וחזק ושטף את הכביש. למרבה הפליאה כל זאת לא הפריע לתנועה שזרמה ללא הפרעה. לאחר כחצי שעה נוספת של נסיעה ברוח שהלכה וגברה וגשם רטוב מאוד, החליט סער לעצור להתארגנות נוספת. הקור העז , הרוח והגשם לא הייטיבו עם חלק מהאופנוענים. חלקם היו ללא מכנסי גשם, חלקם ללא מעיל וחלקם אף ללא שני אלה. איציק נאלץ לרדת מהאופנוע להעמיסו על העגלה ולהמשיך ברכב, יששכר בניגוד לכל הסיכוים החליט להמשיך עם ה 650 ולאחר שהשלים ציוד נגד גשם שהיה חסר לו והבנות כולן עלו על המיניואן שליווה אותנו. תחנת הדלק אף גילתה כי ישנן רשתות קפה טובות בדרום אפריקה ולאור מזג האויר הסוער החלטנו להתענג בפעם הראשונה על קקאו חם ובפינוקים נוספים מהם נמנענו עד כה.

המשך נסיעה די מתונה של שעה וחצי הביא אותנו לעצירה הבאה. הקור העז גבר והלך ככל שהרוח נהייתה יותר חזקה ונדרשה התארגנות נוספת גם לארוחת צהריים קלה. ממשיכים לאחר מכן בנסיעה וכאן כבר לאחר כ 200 ק"מ החליטו שני הטייסים דלעיל (זוכרים..?) להרים כנפיים ולפתוח במרדף בסגנון המערב הפרוע אחר הרוח.. במהירות די מטורפת ברוח צד נוראית (מסיבות מובנות אין מצב שאציין את הקמ"ש המדוייק …) התקדמנו בכביש דו מסלולי תוך עקיפות מטורפות של משאיות ורכבים אחרים. רמת האדרנלין הלכה וגברה ככל שהתרחקו ממני שני הטייסים ואני בניסיון מטורף להצמד אליהם מרגיש איך הזיעה הקרה ניגרת במורד העורף. כביש מדהים ביופיו ואיכותו למרות שהיה דו מסלולי נתן תחושה עילאית של חופש מוחלט. ה – GS נענה לכל הדרישות המוגזמות וכך תוך רכיבה בהטייה שמאלית בסגנון סדר פסח כתוצאה מרוח הצד העזה, הצלחנו להגיע במהירות שיא לנקודת העצירה הבאה. להפתעתי גיליתי לאחר מספר דקות שלא היינו לבד ומולא הצטרף לקורס הטייס בחדווה רבה והמתין איתנו לשאר הקבוצה שלא איחרה להגיע. שיחה קצרה עם אשר מלווה בצחוק משחרר , קפה קצר והמשך תנועה כבר במזג אויר פחות סגרירי אבל עדיין עם רוח צד מתחלפת וקשה קירב אותנו לעיירת החוף המרהיבה הבאה – הרמניס.

הירידה חזרה לכיוון החוף לעיירה הרמניס הייתה מאתגרת בכביש יפה רצוף עיקולים ופיתולים שחלפנו אותם במהירות תוך התגברות על רוח הצד העזה. הכניסה לעיירה של השיירה הביאה רבים להרים ראשם בפליאה. עיירה שקטה, ידועה ביריד / השוק שלה ובמפרץ המרהיב אליו מגיעים כל שנה הלוויתנים להתרבות ולכייף. נכנסנו למלון שהיה ממש על שפת המיים והתרגענו במרפסת הפונה אל נוף האוקייאנוס האינסופי. חיכינו כמובן גם בהתרגשות ללוויתנים. זמן קצר לאחר ההגעה החלטתי לערוך סיור במקום. נסעתי לאורך החוף והגעתי למרכז העיירה. שני תותחים ישנים ופסל ענק של לוויתן במפתח הנמל הישן של העיירה קיבלו את פני. ממול היריד ומספר בתי קפה יפים ומפתים. הכל מאוד שליו ורגוע. מסתבר שכשהלוויתנים נכנסים למפרץ יש מישהו שתפקידו לרוץ ולצלצל בפעמון גדול על מנת להודיע לכולם כי ענקי הים בסביבה. לאחר סיבוב קצר המשכתי לכיוון המנוגד לנמל החדש. ושם מעל הנמל פינת חמד הצופה אל החוף מחולקת למסעדה נחמדה בה אכלנו לאחר מכן ארוחת ערב ופאב מקומי שהיה מלא באנשים הגרים באיזור. בנמל ראיתי את הספינות שאמורות לקחת את התיירים לשייט במרחבי האוקייאנוס, בדרך כלל של מספר שעות על מנת להגדיל את הסיכוי לצפות בלוויתנים. לא רחוק ישנו מקום נוסף המאפשר אף צלילה בכלובים מיוחדים על מנת לצפות בטורף המרשים ביותר הנמצא בים הלוא הוא העמלץ הלבן או הכריש הלבן שזהו אחד המקומות האהובים עליו ולו בזכות כלבי הים המרובים, הפיגווינים והדגה העשירה. המפגש בין האוקיאנוס ההודי והאטלנטי , מפגש בין זרמים חמים וקרים גורם לעלייה משמעותית בכמות הדגה והיונקים הימיים הבאים בעיקבותיה.

למחרת הסתובבנו בבזאר שהיה די דומה לאחרים שראינו בדרום אפריקה ואולם די ייחודי בתכשיטי הפנינים היפים והייחודיים האופייניים לאיזור ולפיכך אולי יותר זולים ממקומות אחרים. בהחלטה של רגע אף החלטנו לנסוע ארבעה אופנוענים לתור את הסביבה ואמנם הגענו לעוד מפרץ יפה והצלחנו לצפות בכלב ים ששיחק לו להנאתו עם הגלים. מאוחר יותר, תחילת נסיעה לכיוון קייפטאון וההפתעות רק מתחלפות ומתגברות. לפתע כניסה לחוף נוסף. שלט עם ציור של פינגווין מנסה ולו במקצת להעיד על המחזה המרהיב הבא.

למי שביקר בכלוב של ציפורים המפגש עם הפינגווינים בוודאי היה מזכיר לו משהו מזה. יום שטוף שמש וחם למדי גרם להבל הריח של צואת הציפורים הללו לקבל את פנינו. חניה נוחה של האופנועים עליה בשביל והגעה לחוף יפהפה . ושם מאות ואלפי פינגווינים עומדים, שוכבים, יושבים פעורי מקור או סתם מגרבצים ומחכים לחילופי הנוצות. השילוב של הנוף הימי ביום אביבי שטוף שמש , צבעי המיים הכחולים של האוקיאנוס , השמיים התכולים , החוף החום וצבעי הפינגווינים גרם להתרוממות רוח בלתי מוסברת. לראות אותם בגן חיות וכאן זה משהו אחר לגמרי. ציפור מרתקת שאילצה אותנו להשתמש עשרות פעמים במצלמה במשך החצי שעה שנתנה לנו להינות מיופיים הייחודי וקירבתם אלינו. שביל עץ עשוי היטב הוביל לאורך החוף כאשר הפינגווינים הולכים ומתקרבים אלינו ככל שאנחנו מתרחקים עם השביל עד שאף עברנו פעמים אחדות אפילו מעליהם. במקורים שלופים ועיניים תמימות הסתכלו עלינו הציפורים הללו בחוסר עניין בולט עד שאלצתי אחד מהם להביע זעפו כשקרבתי את המצלמה מספר סנטימטרים בודדים אל פניו לתפוס איזה "קלוז אפ" ייחודי ככה בשביל הדורות הבאים. בשלב מסויים כשהתרחקו שאר האופנוענים ונשארתי לבדי למספר דקות אף זכיתי לראות כלב ים שעלה לאחר מספר פינגווינים והשתזף להנאתו על סלע לא רחוק מהם. ולא.. לא מדובר בכלב ים שאוכל אותם אלא בכלב ים יותר קטן הנמצא בסביבה וניזון מן הסתם אף הוא מדגים. למי שלא יודע כלב הים המנומר שניזון מפינגווינים נמצא באיזורים הרבה יותר מרוחקים והוא הרבה יותר גדול. בסך הכל באיזור הזה נדמה שהטורף הפוטניציאלי היחידי שלהם (לדעתי) הוא דווקא הכריש הלבן שיותר מחבב את כלבי הים דווקא (יותר איטיים ובשרניים מן הסתם). מכל מקום הביקור היה חוויה מרגשת בשבילי ואחת האטרקציות היותר מרתקות בטיול.

כעבור כחצי שעה עלינו על האופנועים בהמשך נסיעה לכיוון קייפטאון. כאן כתוצאה מבילבול מה, מצאתי עצמי רוכב להנאתי ולאיטי (יש לציין) אחרי יענקל'ה ואישתו הרבה מאחורי שאר החבורה במסלול שאין מילים לתאר את יופיו וייחודו. דרך שמתחילה בסוואנה ועוברת בקרבת אחת העיירות המרהיבות ביותר בדרום אפריקה, המשיכה לאורך מצוקים מרשימים כאשר מצדינו השמאלי נפילה של עשרות מטרים אל האוקיאנוס. בדרך על הכביש נתקלנו אף בפעם השניה יש לציין בקופים. בבונים. ראינו שני זכרים ששאגו בקול גדול למראינו. את הבבונים זכינו לראות מספר ימים קודם לכן כלהקה שברחה מאחד האגמים אליהם נכנסנו על מנת לחפש מקום לחניית צהריים. להקה של בבונים שמאוד הזכירה את חזירי הבר המצויים בישראל בגלל תנועתם כלהקה. הזכר הגדול ברח בראש ולאחריו לפי הגודל שאר הקבוצה עד לאחרון הקטנטן שבהם. הספקנו לראותם במבט חטוף בלבד ועד שנעלמו בסבך. הפעם השניה עדיין לא נעצרנו לידם , חלפנו על פניהם בניסיון להשיג את שאר החבורה שלא היינו בטוחים אם הם מלפנים או מאחור… למזלי יצא לי להכיר תוך כדי את יענקל'ה ואישתו המקסימים. בנסיעתם השלווה שאיפשרה צילום ותיעוד מדוקדק של האירועים שבדרך איפשרו גם לי בני הזוג להינות מחווית רכיבה שונה מהדהירה המתונה יש לומר שנהננו ממנה במשך רוב הטיול בהובלתו של סער המדריך. את הבבונים פגשנו גם בהמשך הטיול ועל כך עוד יסופר בבוא העת. מכל מקום המפגש כחצי שעה לאחר מכן, בקצה המסלול שעבר לאורך המצוק עם שאר הקבוצה הביא לאנחת רווחה סמויה מפי. נסיעה קצרה נוספת והנה אנחנו כבר באחד מהחופים המרהיבים של קייפטאון נהנים מפיצה טעימה ביותר על החוף. למזלי יאיר הטייס, החליט להציל אותי מהפיצות שבדרך, והזמין אותי לבירה בקפה הסמוך. זמן מה לאחר מכן המשך תנועה מפתיעה ביותר לכיוון המלון בקייפטאון.

מסתבר שאליפות העולם בכדורגל שנערכה בדרום אפריקה היטיבה רבות עם קיפטאון. לציין כי במהלך המסע שלנו בעיר נייסנה, נתקלנו במספר מגרשי כדורגל אשר הובטח על ידי מדינות שונות להשקיע ולסיים את בנייתם וללא שזו באמת הושלמה. ואולם, בקייפטאון מגרש הכדורגל הינו אחד הגדולים והיפים שראיתי. נסיעה לאורך החוף והגעה למלון שנמצא לא רחוק מהחוף והטיילת העצומה שלאורכו. בדרך עברנו על פני חופים יפים נוספים ובכל אחד מהם כך נראה אפשר היה לעצור ולהתרווח למספר שעות או ימים ולהינות מהנוף של האוקייאנוס והנוף האנושי המגוון. לאחר התארגנות במלון יצאנו וניסינו להספיק ולעלות לתצפית מהר השולחן העצום המשקיף אל העיר. מזג אויר קצת סוער (רוח חזקה) , מנע מאיתנו את העליה לראש ההר ברכבל ולסער נמצאה אלטרנטיבה אחרת בהר סמוך אליו הגענו לתצפית על העיר. העיר עצמה משתרעת לאורך האוקיאנוס בשטחים נרחבים המעוטרים בעיקר בוילות יקרות וכל זאת כאשר צפונה מספר ק"מ ממנה לכיוון שדה התעופה, ניתן לראות אלפי חושות של הכושים שבנו בקרבת העיר. צריפונים צפופים ללא כל תנאים מינימליים המאפשרים לעניי העיר לגור ללא תשלום של התשלומים הנדרשים בדרך כלל ממי שמשכיר דירות נורמליות. אין דמי שכירות, אין ארנונה, אין חשמל, אין מיים וכו'. לפי מה שנאמר לנו כל אחד שכזה יכול להגיע ולבנות לעצמו צריפון שכזה ולהתגורר בו. התצפית המרהיבה על קייפטאון נתנה קצת פרופורציות על גודלה אבל בעיקר אפשר היה להתרשם מהאיצטדיון שבלט מאוד בגודלו בייחוד לאור העובדה שאין הרבה בנייה לגובה בעיר היפה הזאת. יציאה בערב למרכז מסחרי ענק שנמצא על שפת הים הביאה אותנו לפתחה של מסעדה יוונית טעימה. מסביב יש לומר נראו מסעדות רבות נוספות שהציעו אוכל טעים מאוד. הקניון העצום גילה את מרכולתו והדליק את הקניינים שבנינו שהבטיחו לעצמם יום קניות במקום לכשיתאפשר. מרכז מסחרי מדהים עם כל מני אטרקציות כגון גלגל ענק שבולט מאוד בסביבה ומשחקים נוספים לילדים. חייב ביקור. למחרת ארוחת בוקר קצרצרה ויציאה לעוד יום מפתיע, הוא היום האחרון שלי בטיול.

זהו, הגענו ליום האחרון של הטיול. יוצאים לכיוון כיף התקווה הטובה. נסיעה בין שדרות של עצים ירוקים מאוד, ויציאה לכיוון חופי האוקיאנוס, עצירה במסעדה חמודה בדרך לשתות קפה ולבסוף מגיעים לכיף התקווה הטובה. מקום בו אוניות רבות טבעו עקב השינויים בזרמים וברוחות כאמור כתוצאה מהמפגש בין הזרמים של האוקיאנוס ההודי והאטלנטי, כך עפ"י דברי סער. נכנסים בשערי המקום ונוסעים בדרך נוף נחמדה , שיחים נמוכים והגעה עד אל מתחת למגדלור נמצא בראש הצוק הצופה על האוקיאנוסים. פינה קסומה בקצה העולם. עליה ברגל (יש גם רכבל), והנה אנחנו בתצפית. מופע להטטנות מרהיב של מספר סוגים של ציפורים כגון קורמורנים, אלבטרוסים ועוד אשר מקננים בצוקי הכיף וצריכים להתמודד עם הרוח העזה והתזזיתית הנשברת אל הצוק מלא ההוד הזה. עליה נוספת למגדלור , עמוד עם מספרי הק"מ לכל מני מקומות אקזוטיים אחרים בעולם, צילומי סיכום וירידה חזרה. מישל אביגדור ועבדכם הנאמן בחרו לרדת ברכבל האחרים ברגל. למטה בפעם הראשונה ראיתי את דגל ישראל מתנוסס בהוד והדר בין דגלי אומות אחרות מרחבי העולם. גאווה לאומית. למעשה בדרכינו ראינו מספר פעמים דגלים מתנוססים בכל מני פינות ומקומות , אבל בדרך כלל הם היו של הארצות שהשתתפו במונדיאל. כאן בפעם הראשונה – דגל ישראל.

המשך נסיעה לכיוון האוקיאנוס והנה על הדרך – בבונים. שלטים רבים בדרך הזהירו שלא להתקרב אליהם, לא להאכילם וכו'. מכל מקום להתקרב לחיה הפראית הזאת עם האופנוע עד מרחק של סנטימטרים בודדים, חוויה אמיתית. לא רחוק מאיתנו שמענו לפתע צעקות וראינו בבון שנכנס לאחד הרכבים שעצרו, גנב חולצה וברח. קוף מאוד פראי חוצפן ולא צפוי. מספר גורים שהשתרכו לאחר אימם, זכרים אחדים ומנהיג הלהקה בפרצוף אכזרי חלפו על פנינו. מחזה מרהיב. העצירה הבאה הייתה בעיירה קסומה נוספת ולאחריה מעין מכרה של אבנים שונות מהן עשו תכשיטים לרוב. כאן כבר הגיע הזמן לתת אות נטישה מאחר והטיסה שלי אליה הגעתי אמנם בדקה האחרונה נקבעה מן הסתם זה מכבר והיה צורך דחוף לצאת לדהירה נוספת בעקבות הטייס שלנו שהביא אותי אחר כבוד עד לב.מ.וו, ומשם במונית למלון ולשדה התעופה.

לסיכום – זה היה טיולי הראשון בחו"ל על אופנוע. חוויה הכרחית לדעתי לכל שוחרי ההרפתקאות למינהם ובייחוד דרום אפריקה מאחר ויש בה מצד אחד את האפשרות לשכור אופנועים טובים ולקבל שירות טוב ומצד שני יש בה פוטנציאל של הרפתקאות רבות, כבישים מעולים, נופים מטריפים, ומגוון אינסופי של בעלי חיים והכל בתוך אוירה יחסית אירופאית עם טעם אפריקאי של עוד.